איזו כתיבה נאסרה (מדאורייתא) בשבת?
כלל ידוע קובע של”ט אבות מלאכה בשבת נלמדו מן המלאכות שבמשכן. למרות שזה כלל מקובל (ראו לדוגמה: בבלי שבת לא ע”ב), בפועל ניתן לראות במשנה מעט חיבורים בין הגדרות של מלאכות לבין מקורן במקדש. במלאכת הוצאה (שאינטואיטיבית לא נתפסת כל כך כמלאכה, וכפי שהגדירו אותה התוספות, היא “מלאכה גרועה”) מצאנו התייחסות לאופן עשיית המלאכה במלאכת המשכן (משנה שבת פ”י מ”ג). וכן בגמרא חיפשו למלאכה זו מקורות מפורשים יותר בתורה (בבלי שבת צו ע”ב, עירובין יז ע”ב). מלאכה נוספת שאופן קיומה במשכן מתואר במשנה היא מלאכת כותב, והקישור למשכן נעשה במסגרת מחלוקת על הגדרת המלאכה.
המשנה מביאה (שבת פי”ב מ”ג): “הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות בין משני סממניות בכל לשון חייב. אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו. אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ושמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל”. משנה זו מביאה למעשה שתי אפשרויות להתייחס לכתיבה – אפשרות אחת מתייחסת לכתיבה ממש – של שתי אותיות, ובמקרה של כתיבה חלקית מתוך מילה גדולה יותר – של שתי אותיות בעלות משמעות. האפשרות האחרת היא אפשרות של רישום, כלומר סימון (הראשונים מתייחסים לשריטות), שאין לו משמעות אובייקטיבית, אבל יש לו משמעות בתוך ההקשר (התאמה בין שני קרשים). ר’ יוסי, שמתייחס לרישום, מביא הוכחה שכך עשו במשכן, כדי לזהות את הקרשים שיש להצמיד יחד.
מה חשבו החכמים שהגדירו את המלאכה סביב כתיבת אותיות? האם הם הבינו שעל הקרשים כתבו אותיות ולא רק יצרו סימונים, או שמא הם לומדים ממקום אחר במשכן? הגמרא לא מתייחסת לכך במפורש, אבל אפשר להסיק מרצף הסוגיות תובנות מעניינות בקשר לכך.
מתוך דברי המשנה שאדם חייב כשכתב “שם קטן משם גדול” ונתנה כדוגמה את המילה “שם” מ”שמעון” הקשו בגמרא שאין כאן באמת “שם” קטן, שכן אם התכוון לכתוב “שמואל” או “שמעון” ונעצר באמצע, למעשה יהיה כתוב “שמ” ולא “שם”. לא תהיה כאן אות סופית. מכאן מסיק רב חסדא שגם בספר תורה אם כתב אות אמצעית במקום מם סופית זה כשר. אמנם דעתו נדחתה, אבל ניתן ללמוד מכאן שרב חסדא הבין שדיני כתיבה בשבת מקבילים לדיני כתיבת ספר תורה. ואכן, מצינו הרבה דמיון בדיונים אודות כתיבה בשבת וכתיבת ספר תורה (וכן כתיבה של גיטין), כאשר לפעמים מסיקים מזה לזה ולפעמים דווקא עומדים על השוני. לתוך הדיונים הללו, משתרבבים דיונים גם על הכתיבה על הציץ של הכהן הגדול. הגמרא ממשיכה לדון בצורת הכתב שעל לוחות הברית, בסודות שיש בצורות של אותיות האלף בית, ובהמשך מתייחסת לכך שאם אדם לא שם את התגים על האותיות, יתכן ולא יהיה חייב על כתיבתם. מכאן עולה הרעיון שדיני כתיבה בשבת לא נולדו מתוך הכתיבה על הקרשים, אלא דווקא מתוך כתיבה על הציץ, החושן או אפילו ספר התורה שבארון הקודש. [האגלי טל, בשו”ת אבני נזר אורח חיים קצט, בבאור מלאכת כותב, מעלה אפשרות גם של כתיבת חשבונות התרומות שניתנו למשכן].
לאור ההבנה הזאת ניתן להבין דעה מפתיעה (ולא כל כך מקובלת) של הרמ”א. הגמרא במסכת גיטין (דף ח ע”ב) קובעת שיש ערך חשוב לקניית בתים בארץ ישראל, עד כדי כך שניתן לקנות בשבת, ואפילו לכתוב על כך את השטר. השו”ע מביא זאת להלכה באורח חיים שו, יא. הרמ”א מוסיף (בעקבות דברי האור זרוע) שהכתיבה נעשית באותיות לועזיות, שאסורות רק מדרבנן. מדבריהם עולה, שאיסור כתיבה בשבת מדאורייתא הוא רק באותיות עבריות (המכונות בגמרא “כתב אשורי”). אפשר שדברים אלו מבוססים על הקישור שיש בסוגיה בין דיני כתיבה של ס”ת לבין איסור כתיבה בשבת. מכל מקום, האחרונים חלקו על הרמ”א וקבעו שאיסור כתיבה הוא בכל לשון ובכל כתב. כפי שראינו, המשנה קשרה בין מלאכת כותב לקיומה במשכן, וניתן לראות כיצד מקור הדברים עשוי להשפיע על הגדרת המלאכה בפועל.
