בין אדם לחבירו – אימוץ ילדים – חלק א

בריאת העולם התחילה באדם בודד, עברה לזוג, ומשם למשפחה. זוהי המערכת הראשונית של קיום. כפי שראינו בפרקים הקודמים, בתוך המסגרת המשפחתית דואגים לצרכים השונים – ההורים (ובמיוחד האב) צריכים לדאוג למזונות הילדים, לחינוכם, ולהכנתם לחיים. במקביל, הילדים צריכים לבטא יחס מכבד להורים (מדין מורא הורים) ולדאוג לצרכיהם בבוא העת.

בכל הנוגע לדאגה של ההורים לילדים ושל הילדים להורים, ישנו גבול לחובה הזו. החובה לזון את הילדים הוא רק עד גיל מסוים, והחובה לדאוג לצרכים הפיזיים של ההורים נוגע יותר למעשים פיזיים, כאשר ההוצאות הכלכליות אינן מוטלות על הילדים.^[1] לצד זאת, ככל שהילדים גדלים והחובה הרשמית נגמרת, ובמקרים שאין להורים יכולות כלכליות, ניצבת ועומדת מצוות הצדקה. מצוות הצדקה מתחילה בתוך הבית פנימה, בהשלמת הדאגה לבני המשפחה גם כשאין חובה פורמלית. אחרי הדאגה לבני המשפחה (“הקרוב קרוב קודם”), אפשר להרים את המבט ולדאוג גם לאנשים מבחוץ.

עושה צדקה בכל עת

בתוך המסגרת של פניה החוצה, סוג מיוחד מאוד של צדקה, היא של הפיכת אדם מן החוץ להיות בן בית. כשבני זוג לוקחים יתום (או מישהו שהוריו לא יכולים לדאוג לו) לתוך ביתם, זוהי מעלה גדולה.

מתוך המקורות ניתן לראות אמביוולנטיות מסוימת בכל הנוגע לאימוץ. מצד אחד אומר ר’ שמואל בר נחמני:

“אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת – וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים.^[2] רבי שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן”.^[3]

ומצד שני נקבע ש:”כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו”.^[4]

מתוך המקורות הללו אפשר לעמוד על האמביוולנטיות בקשר בין הורים וילדים מאומצים. יש ממד באימוץ שבו הקשר הופך להיות קשר הורי ‘כאילו ילדו’.^[5] וממד אחר שברור שהילד הוא לא הילד הביולוגי, וכל מערכת היחסים היא מערכת בחירית, וממילא מוגדרת כצדקה, בדרגה גבוהה מאוד.^[6]

לדואליות הזו ביחס לילדים מאומצים ישנן השלכות בתחומים רבים אחרים. נתחיל מהצד השני של המשוואה של חובות בתוך המשפחה. כפי שראינו, להורים ישנן חובות כלפי הילדים, ולילדים כלפי ההורים. מצד ההורים, החובות הפורמליות הן רק כלפי ילדים ביולוגיים. כלפי ילדים מאומצים אין חובה אלא רק זכות לעשות צדקה וחסד.

ומה עם חובות הילדים? האם יש לילדים מאומצים חובה לכבד את ההורים המאמצים?

כיבוד הורים מאמצים

הסברים שונים ניתנו למצוות כיבוד הורים. מצווה זו מופיעה בלוחות הברית בין המצוות שהן ‘בין אדם למקום’ לבין המצוות שהן ‘בין אדם לחברו’. בעקבות כך, יש שהדגישו את הממד של המצווה בכל הנוגע ליראת שמים, ויש שהדגישו את הממד החברתי של המצווה.

הגמרא מראה כיצד התורה משווה בין מצוות כיבוד ומורא הורים למצוות כיבוד ומורא שמיים. אף הרמב”ם הכליל את המצווה בהלכות ממרים שעוסקות במרידה בסמכות.^[7] אחרים קבעו שדיני כיבוד הורים ומורא הורים נובעים מחובת הכרת הטוב של ילדים כלפי הוריהם – הן על עצם הבאת הילדים לעולם, והן על הדאגה לילדים אלו מאז היוולדם.^[8] במקרה של ילדים מאומצים, ההורים הביולוגיים הביאו אותם לעולם, וההורים המאמצים גידלו אותם, והיה ניתן לומר שחובות כיבוד ומורא הורים יהיו כלפי כל המעורבים בתהליך.

עם זאת, התורה מצווה לכבד את ההורים, בלי קשר לשאלה מה ההורים עשו כדי ‘לזכות’ בכבוד ובמורא אלו.^[9] ממילא, מתברר שחובות אלו נובעות מעצם הקשר הביולוגי שבין ההורים לילדים.^[10] אמנם, לא תמיד אפשר לכבד את ההורים הביולוגיים, שכן לא תמיד ניתן לדעת מי הם, ואפשר שעצם הוצאת הילד מהבית היא מעין מחילה על הכבוד והמורא הראויים.^[11]

אפשר להוסיף ולהציע, כפי שהצענו קודם, שהתורה הטילה את הדאגה לילדים קטנים ולהורים מבוגרים על בני המשפחה הקרובים. חובות אלו אינם ‘גמול’ על מה שהתקבל, אלא האחריות של אנשים לדאוג לקרובים להם. מעבר לחובות הבסיסיות הללו, שהטילה התורה על הקרובים, ישנם ערכים נוספים שאפשר וראוי להביא לידי ביטוי. בתוך המסגרת המשפחתית יש מקום גם לצדקה, וכן ראוי לבטא הכרת הטוב, כמו כלפי כל אדם שמיטיב, וכפי שמנסח החתם סופר: “יהיה עליו מקצת מצות כיבוד”.^[12]

יש להוסיף שחובות מורא מופיעות בתורה לא רק כלפי ההורים אלא גם כלפי מי שמלמד אדם תורה. בימינו הרבה מהידע הראשוני של ילדים מגיע מההורים המגדלים. הרמב”ם משווה בין כיבוד הרב לכיבוד הורים: “ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב, ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו”.^[13] ואפשר שהדבר נכון אף הפוך – אם ההורים המאמצים מגדלים ומחנכים ומלמדים תורה, גם הם, כמו הרב, מכניסים לעולם הבא, וממילא ראויים לכבוד ולמורא.^[14]

^[1] בבלי קידושין לב ע”א, רמב”ם הלכות ממרים פ”ו ה”ג, שו”ע יו”ד רמ, ה.

^[2] ולא ‘קטני קטנים’, כלומר מעבר לגיל החובה, ע”ש

^[3] בבלי כתובות נ ע”א.

^[4] בבלי מגילה יג ע”א.

^[5] ביטוי קיצוני של הבנה זו באה לידי ביטוי בדברי חכמת שלמה (אבן העזר א, א) שקובע שלדעת הט”ז שכל מקום שנאמר כאילו יש השוואה מלאה בין המקרים, אפילו יוצאים ידי חובת מצוות פרו ורבו באימוץ יתומים. הרב מלמד (פניני הלכה, שמחת הבית וברכתו, פרק ח’ סעיף ז) קובע שלעניינים אלו לא מדובר דווקא על יתום מהוריו, אלא כל מי שהוריו לא יכולים לגדלו, שכן אחת הדוגמאות שמובאות בגמרא היא ממשה רבינו שגודל על ידי בת פרעה, וזאת למרות שהוריו עדיין היו בחיים.

^[6] ראו גם שמות רבה מה, ו שיש לקב”ה אוצר מיוחד למתן שכרן של מגדלי יתומים.

^[7] ראו סוגיות בבלי קידושין ל ע”ב ואילך. רמב”ם, הלכות ממרים פרק ו’.

^[8] ראו לדוגמה ספר החינוך מצווה לג.

^[9] ראו לדוגמה משך חכמים דברים ה’ טז.

^[10] יש לציין שגם אין חובה רשמית של כיבוד סבים וסבתות, למרות שגם הם הגורמים להבאת הילד הזה לעולם. ראו: בבלי סוטה מט ע”א, שם הסב גידל בפועל את הנכד ועדיין עולה שאין הנכד חייב בחובת הכיבוד הפורמלית (ראו ברש”י ובמהרש”א חידושי אגדות שם). ממילא, לא מדובר על חובה שנובעת באופן ישיר מהכרת תודה על עצם הקיום, ומתברר שגם לא מהכרת תודה על הגידול.

^[11] אם הילד הוצא מהבית בגלל פגיעה של ההורים, אפשר שהילד פטור מעצם העובדה שההורים עוברים על דברי תורה. אמנם לדעת הרמב”ם החיוב נשאר על כנו (הלכות ממרים פ”ו הי”א), אך לדעת הטור אין חובה לכבד אב רשע (טור יורה דעה רמ). השו”ע פסק כדעת הרמב”ם, והרמ”א כדעת הטור (יורה דעה רמ, יח).

^[12] שו”ת חתם סופר אורח חיים קסד.

^[13] הלכות ממרים פ”ו ה”ג.

^[14] השוו משנה בבא מציעא פ”ב הי”א, רמב”ם הלכות תלמוד תורה פ”ה ה”א.