בין אדם לחבירו – אימוץ ילדים – חלק ב

הייחוד של ילד מאומץ, תרתי משמע

כפי שראינו בפרק הקודם, באימוץ ילדים יש דואליות מובנית. מצד אחד, אלו לא בני משפחה הביולוגית. ממילא אין חובות מיוחדים כלפיהם, ושלהם כלפי ההורים המאמצים. מערכת היחסים ביניהם מבוססת על חסד והכרת הטוב על החסד הזה. מצד שני, יש ממד ברור במערכת הזו ש’מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו’. יש היבטים מסויימים שבהם ההורות היא אותו הורות, ואין אפשרות להבחין בין היחסים במשפחה מאמצת ומשפחה ביולוגית.

שאלת היחס המדויק שבין החלקים השונים של המשפחה במקרים של אימוץ עלתה במיוחד סביב הנושא של ייחוד ומגע פיזי של חיבה. לשם כך, יש להבין את האיסורים הללו, ואת הייחוד שלהם (תרתי משמע).

איסורי ערווה

התורה קבעה רשימה של אנשים שביניהם יש איסור לקרב לגלות ערווה.^[1] לצד האיסור על אשת איש, משכב זכר והאיסור לשכב עם אשה נדה, רוב האיסורים הם על יחסי מין בתוך מסגרת של קרבת משפחה. האיסור הבסיסי הוא איסור על קיום יחסי-מין, אך הלשון  שהתורה נוקטת היא שאסור לקרב לגלות ערווה, ממנה למדו חכמים שיש גם חובה להתרחק מהאפשרות להגיע לכדי ביאה אסורה ממש. יש שרואים בכך גזרה של חכמים (לדוגמה רמב”ם הלכות איסורים ביאה פכ”ב ה”א) בעוד אחרים דורשים זאת מלשון הפסוקים עצמם (לדוגמה סמ”ג לאוין קכו) ומשמע שזה איסור דאורייתא.

דא עקא, שהרשימה הזאת מורכבת מסוגים שונים של קשרים ומערכות יחסים. לא ראי הקשר שבין איש לאמו או לבתו, כראי הקשר שלו עם אשת איש. לא ראי הקשר שבין אדם לאשתו נדה, לבין הקשר שבין אדם לאחות אשתו, או בין שני גברים. בכל המקרים הללו, יחסי מין אסורים, ועדיין ברור שלא נפעיל את אותה מערכת של הרחקות בכל המקרים.

לצד ההרחקות שנועדו למנוע קרבה אסורה, במיוחד הרחקות שנוגעות לחיבוק ולנישוק של חיבה, חכמים הבינו שיש איסור יחוד. חכמים לומדים זאת דווקא ממצוות המסית “כי יסיתך אחיך בן אמך”.^[2] מכאן למדו חכמים שמקובל שבן מתייחד עם אמו, ומכך הסיקו את האיסור בשאר העריות.^[3] כלומר, איסור הייחוד נלמד דווקא מהמקום שחכמים הבינו שהתורה התירה את הייחוד.

הערכת סיכון

כך חכמים מלמדים שיש בתוך המערכת המשפחתית עצמה קשרים שבהם יש חשש גדול יותר להתפתחות קשר מיני המצריך הפעלה של מערכת הרחקות, וקשרים שבהם החשש קטן ואין לאסור קרבה וחיבה פיזית – שכולל יחוד, חיבוק ונישוק – שהם חלק מהמערכת הטבעית והטובה.

לצד הערכת הסיכונים שבעצם האפשרות לעברות בין עריות, החכמים אסרו ייחוד בין גבר ואישה פנויה בעקבות סיפור אמנון ותמר, כדי למנוע פגיעה מינית.^[4]

הדינמיות הזו קיימת ביחס לכלל איסורי העריות – ישנם איסורים שבהם החשש הוא גדול יותר (אשת איש לדוגמה), לעומת איסורים שבהם החשש קטן יותר, ומקומות אחרים שצריך לחשוב עליהם בהקשר של פגיעות. כך ניתן למצוא במשנה: “ר’ יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת וחכמים מתירין”^[5]. מכיוון שיש איסור לשכב עם בעלי חיים, ואיסור על משכב זכר, ר’ יהודה מסיק שיש גם איסור ייחוד. אך חכמים חולקים, וכפי שמוסבר בגמרא: “אמרו לו לר’ יהודה: לא נחשדו ישראל על משכב זכור ולא על הבהמה!”^[6]

גם האמוראים נחלקו בשאלה עד כמה לאסור יחוד עם כל אחד מאיסורי העריות באופן גורף, ובלתי מתחשב בהקשר.^[7] מכאן עולה, שלפחות לחלק מהדעות, לא בכל מקרה של יחסי-מין אסורים, ישנו איסור אוטומטי על ייחוד, ואפשר להניח שגם לא על מגע פיזי.

מדברים אלו, משמע שיש ממד מסוים של הערכת סיכונים בהגדרת איסור ייחוד. ממילא, נראה במקורות הבחנה בין יחוד של אשה אחת עם שני גברים לעומת איש אחד עם שתי נשים, או הבחנה בין יחוד בין איש לאשה כשבן/בת הזוג של אחד מהם נמצא בעיר ויכול להגיע בכל רגע.^[8]

קשר ביולוגי מול קשר משפחתי

במקורות חז”ל ניתן למצוא מסרים מעט סותרים ביחס למערכת היחסים שבתוך המשפחה הגרעינית, ובהמשך לכך בתוך משפחה מאמצת. מצד אחד נקבע: “בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה”.^[9] ובהמשך נקבע: “אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו”.^[10]

במקום אחר מצינו סיפור בגמרא, שחכמים לכדו את יצר העריות. הם נאלצו לשחרר אותו כי אחרת אין קיום לעולם, אבל הצליחו לבקש רחמים שהועילו: “דלא איגרי איניש בקרובתיה”, שיצרו של אדם לא יתעורר מקרובותיו.^[11] יש בכך הסבר אגדי לכך שבמסגרת המשפחה יחוד וחיבוק ונישוק הם אפשריים.^[12]

מצד אחד ברור שמגורים משותפים וגילויי חיבה משפחתיים נדרשים כחלק מהחיבור המשפחתי. לדעת רש”י, ההיתר מבוסס על אותו מדרש שחכמים הכהו את יצר העריות בתוך המשפחה, ולדעת ראשונים אחרים, הדבר נובע מהאופי של היחסים המשפחתיים.^[13] מצד שני, נראה שההתלבטות בנוגע לסכנות עדיין קיימת. אנו מכירים שאין בכך חסינות. כפי שראינו, חלק מדיני יחוד מבוססים על החשש מפני פגיעות מיניות, ומקרים של פגיעות מיניות בתוך המשפחה עדיין קיימים.

כשמגיעים למקרה מיוחד יותר – של אימוץ ילדים, הדברים נהיים יותר מורכבים. הגמרא דנה באפשרות של אחים לשאת את אחותם החורגת: “אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: חורגתא הגדילה בין האחין – אסורה לינשא לאחין, דמתחזיא כי אחתייהו. ולא היא, קלא אית ליה למילתא (וקול יש לדבר שהיא אינה אחות ביולוגית)”.^[14] מדברים אלו משמע שאמנם ידוע בציבור שאין כאן קשר ביולוגי, אבל אם גדלו ביחד ההתנהלות בתוך המשפחה נראית כמו כל משפחה רגילה. האחים והאחות החורגת חיים יחד כמו אחים לכל דבר.

מכאן מסיקים הרב פיינשטיין והציץ אליעזר מדוע אנו רואים שבמקרה של אימוץ, הילדים המאומצים הופכים להיות חלק מבני הבית, ומתנהגים עמם כרגיל.^[15] ואמנם, כשמעיינים במקורות, מגלים שהיתר היחוד הוא לא מובן מאליו. המדרש מתייחס לכך שיצר העריות הוגבל במקרים של בני משפחה, אך לא ברור אם ניתן להתיר להתייחד וליצור מגע עם ילדים מאומצים.

חכמים אחרים טוענים שהגבלת היצר הוא רק על מערכת היחסים המשפחתית הביולוגית. לצורך הדיון ההלכתי, רק הביולוגיה מגדירה ילדים כילדים, ומייצרת חסינות מפני היצר. בכל מקרה אחר של בן או בת שגדלים אצל הורים מאמצים, ברגע שהם מגיעים לגיל של איסור יחוד, הבעיה מתעוררת. לפי חכמים אלו, יש להיזהר מאוד מפני יחוד עם ילדים מאומצים, באופן שכמעט מעקר את האפשרות לאמץ ילדים.^[16]

לדעת המתירים, מעשים שבכל יום שמאמצים ילדים, והם הופכים להיות חלק מהמשפחה.^[17] כפי שראינו יש בכך חסד גדול לילדים אלו, ופעמים רבות גם מענה רגשי להורים חסוכי ילדים. העובדה שההורים מגדלים אותם כחלק מהמשפחה, ומפתחים כלפיהם רגשות של הורים לילדים (ושל אחוה במסגרת האחים) היא מה שמעניקה חסינות מפני התעוררות היצר, כפי שקורה גם במשפחות ביולוגיות.

ולכן, גם אם החשש לאיסור גדלה כשאין קשר ביולוגי, הערך של אימוץ ילדים מכריע את החששות. בנוסף, העובדה שיש מערכת משפחתית שלמה, שעוטפת את בני המשפחה השונים וגם מהווה עין ביקורתית למקרה של יחסים לא תקינים, מהווה ערובה מסוימת מפני בעיות. ואמנם, ככל שהאימוץ נעשה בגיל מבוגר יותר, והמערכת המשפחתית העוטפת דלה יותר, יש יותר מקום לחשש. ואכן, בימינו ידוע וברור שגם בתוך משפחות, וגם כאלו שמורכבות ממשפחות מוצא שונות, יתכנו פגיעות מיניות.

לסיכום,  חלק מן הפוסקים שמים את הזרקור על יצירת משפחה חדשה וכל המשתמע ממנה, כגון מגורים משותפים, ומגע קרוב. טובת הילד, וטובת המשפחה, וההבנה של האופי המיוחד של היחסים במשפחה, קוראים להקל בדיני יחוד וכיו”ב, גם בילדים שאינם ילדים ביולוגיים. מצד שני, יש הסבורים כי המערכת המקילה בהרחקות היא דווקא בתוך המסגרת המשפחתית הביולוגית, וממילא כללי זהירות שנועדו למנוע הגעה למצבים בעייתים של איסורי עריות ופגיעה מינית עדיין נדרשים.^[18]

^[1] ויקרא י”ח, כ’.

^[2] דברים י”ג ז’.

^[3] בבלי עבודה זרה לו ע”ב.

^[4] בבלי סנהדרין כא ע”א-ע”ב.

^[5] משנה קידושין פ”ד מי”ד.

^[6] בבלי קידושין פב ע”א.

^[7] בבלי קידושין פא ע”ב.

^[8] בבלי קידושין פ ע”ב. וראו בפירוט בשו”ע אבן העזר כ”ב. בהמשך לכך התירו יחוד עם מאומצים, כשיש מעטפת משפחתית שמבקרת ובודקת.**

^[9] בבלי קידושין פ ע”ב.

^[10] קידושין פא ע”ב

^[11] בבלי סנהדרין סד ע”א

^[12] לגבי חיבוק ונישוק במסגרת המשפחתית ראו רמב”ם הלכות איסורי ביאה פכ”א ה”ו, ובמה שהסיק אגרות משה אבן העזר, חלק ד, סימן סד, אות ד, מדבריו.

^[13] ראו מאירי שם, לבוש אבן העזר כב, א.

^[14] בבלי סוטה מג ע”ב.

^[15] שו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ’ איסורי יחוד פרק כא, אגרות משה אבן העזר, חלק ד, סימן סד, אות ד. ראו גם שו”ת עשה לך רב חלק ג סימן לט. מדבריהם משמע שהבעיה בעיה, אך הם מציעים פתרונות והסברים מדוע כך נוהגים אנשים, ובוודאי לאור התועלת שבאימוץ.

^[16] ראו לדוגמה: מנחת יצחק ט’ קמ; זכרון עקדת יצחק; שו”ת שבט הלוי ח”ו קצו ועוד.

^[17] ראו לעיל, הערה 13.

^[18] לעיון נוסף ראו: הר’ מומי פאלוך, “דיני יחוד בילדים מאומצים, פולמוס הלכתי והגותי בעקבות תשובת הציץ אליעזר”, פתיחתא יא (אדר תשס”ז).