בין אדם לחבירו: המשמעות ההלכתית של צלם – א-להים
חדש מ”שאילה” – סדרה שבועית בהלכות מצוות בין אדם לחבירו.
כפי שציינו בדיונים על שבע מצוות בני נח, בספרות חז”ל ניתן לראות מחלוקת בשאלת מקור החיוב במוסר – האם זו ציפיה מכל בן אנוש לדעת להבדיל בין טוב לרע, או דבר שתלוי בצו א-להי. בהמשך לכך, נפתח את הדיון במצוות בין אדם לחברו בשאלה:
מה המשמעות ההלכתית של צלם א-לקים? איך זה בא לידי ביטוי באופנים שונים בין ישראל לעמים?
תורת משה, שניתנה לעם ישראל, פותחת בבריאה של העולם כולו. עוד לפני אברהם אבינו, התורה מתארת כיצד האדם נברא בצלם א-להים, ובכך מספרת סיפור אודות האנושות כולה. לפני כריתת הברית של ה’ עם אברהם בברית המילה ובברית בין הבתרים, ועם כלל ישראל בסיני בעת נתינת התורה, כרת ה’ ברית עם העולם, ועם נח נציגו שלא להביא עוד מבול על הארץ.
הדואליות הזו, של תורה פרטיקולרית מחד, עם מבט אוניברסלי מאידך, מאתגרת את המחשבה הדתית לאורך הדורות. ר’ עקיבא ביטא זאת כך (מסכת אבות פרק ג’, יג-יד):
“הוא [רבי עקיבא] היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) ‘בצלם אלהים עשה את האדם’;
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י”ד) ‘בנים אתם לה’ אלהיכם’;
חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה, יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר (משלי ד) ‘כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'”.
ר’ עקיבא קובע שגם האדם בכלל שנקבע בצלם הוא חביב, ונודעת לו חיבה יתירה, אך עומד גם על החביבות של בני ישראל שהם בנים למקום וקיבלו את התורה.
לעובדה שבני ישראל הם בנים למקום וקיבלו תורה יש הרבה השלכות, בכל הנוגע לחיוב קיום מצוות, לערבות ההדדית בינינו, וגם לערך האחווה שבא לידי ביטוי במצוות שחלות רק ביחס ל’אחים” מבני ישראל.[1]
גזל הגוי
לאורך הדורות היחס לגוים שסביבנו היה מורכב. מצד אחד היו יחסי עוינות וחשד, שנבעו הן מיחסם של הגויים אל ישראל, והן מההבנה שהברית של ה’ עם ישראל היא לא רק תולדה של הבחירה בישראל, אלא פספוס הזדמנות של העמים מסביב להיות חלק מהברית.[2] בשל כך, היו שסברו שהגוים איבדו את זכות הקניין על רכושם, וכל הרכוש בעולם שייך לישראל.[3]
אחרים סברו שאין הצדקה לגזול את הגוי, ואף הגדילו להבין שהאחריות של עם ישראל על הברית עם ה’ מטילה עליהן את האחריות לקדש את שמו ברבים ולהיות אור לגויים.[4] ממילא, אף אם נמצא הצדקה חוקית שלא להתנהג באופן ישר מול הגויים, ערך קידוש השם (והדאגה שלא לחלל שם שמים) גובר.[5]
צלם א-להים במצוות פרו ורבו
אמנם, היחסים עם הגויים השפיעו על תפיסת המצוות ואופן קיומם, אבל גם ההבנה שכל אדם נברא בצלם השפיעה עמוקות על ההלכה. ישנם כמה תחומים בהלכה, שלמושג ‘צלם א-להים’ יש משמעות עמוקה. בדברים הבאים נתייחס לשניים מהם שנראה שירדו כרוכים לעולם – האיסור לרצוח ומצוות פריה ורביה.
כשה’ ברא את האדם נאמר (בראשית א’ כז-כח): “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִ-ים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”. ואמנם, גם העופות והדגים בורכו ביכולת לפרות ולרבות, אך נראה שרק לאדם הדבר נאמר כציווי בפועל. אם כן, יתכן שצלם הא-להים שהוטבע באדם קשור ליכולת הבחירה, להתנהג לפי שיקול דעתנו ולא רק מתוך דחף או אינסטינקט מובנה, בין היתר ביחס לפריה ורביה.
קשר מהותי יותר בין עצם הפריה והרביה לצלם א-להים מופיע בהמשך, בציווי לנח ובניו לאחר שיצאו מן התיבה (בראשית ט’ ו-ז): “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”. כאן צלם א-להים שבאדם מסביר הן את איסור הרצח והן את החובה לפרות ולרבות. אכן, אחד הביטויים של צלם הא-להים שבאדם הם הצד הרוחני, והנשמה שה’ נפח באדם. רצח ממעטת את צלם א-להים בעולם, והבאת חיים נוספים ונשמות נוספות לעולם מגדילה את צלם א-להים בעולם.[6]
באופן מעניין, למרות האוניברסליות של שני הציוויים הללו, יש הבדל במצוות הללו בין ישראל לעמים. בתוך הרשימה הרשמית של שבע מצוות בני נח, נאסר על העמים לרצוח, אך אין להם חיוב לפרות ולרבות.[7] דבר זה מפתיע לאור הציווי הכפול הן לאדם והן לנח.
חכמים נחלקו בשאלה האם מצוות שניתנו לבני נח וחזר עליהם ציווי בסיני מיועדים גם לבני נח או רק לבני ישראל. הם מבינים שהציווי לפרות ולרבות חזר בסיני, כאשר משה אמר לבני ישראל לחזור לאהליהם – כלומר לנשותיהם – אחרי ימי ההגבלה לפני מתן תורה, וחלקם מבינים מכך שהציווי הוא דווקא לבני ישראל.[8] אפשר לומר שישנו ציווי ספציפי לבני ישראל, כאשר הציווי על פריה ורביה חוזרת דווקא ליעקב (בראשית ל”ה י-יא): “וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ”.
עם זאת, יש רמזים בספרות חז”ל לכך שגם בני נח מצווים בפריה ורביה, או לכל הפחות שותפים לחזון הא-להי ליישב את העולם (ישעיהו מ”ה יח): “כִּי כֹה אָמַר ה’ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד”.[9]
צלם א-להים באיסור רצח
גם בכל הנוגע לרצח גוי מצאנו דברים מורכבים. יהודי שרוצח יהודי, בהנחה שעמד בכל הקריטריונים המאפשרים מיתת בית דין (עדים, התראה וכו’), נידון במוות.[10] לעומת זאת, אם הוא רוצח גוי, נאמר שדינו מיתה בידי שמים (ולא בידי אדם).[11] יש שהבינו מכאן, שרצח יהודי חמור מרצח גוי, ולצידם אחרים שפירשו שדווקא מסירת עונשו של רוצח גוי לשמים מעידה על חומרת העניין.[12]
הערך העליון של חיי אדם בא לידי ביטוי בהלכה לא רק באיסור הרציחה, אלא גם בחובה להחיות אחרים (ציווי שחל גם על מי שמקיים שבע מצוות בני נח) וגם בחובה לחלל שבת כדי להציל חיים.[13] ואמנם, ההיתר לחלל שבת – שנשען על רעיון קדושת החיים – מבוסס גם על הברית עם הקב”ה, ועם הרעיון של “חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה”. ממילא, לא ברור שערך החיים של אחרים גובר על ערך שמירת השבת והציות לקב”ה של ישראל.[14] מכל מקום, לאורך השנים הפוסקים הבהירו שמפני איבה או מפני דרכי שלום, מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל, ומצילים גויים כשם שמצילים ישראל. יש שיראו בכך תולדה של היחס החשדני כלפי הגויים, ומה עשוי לקרות ליהודים אם יוודע שאינם מצילים גויים.[15] אפשר לראות בכך מעין שיקול של פיקוח נפש ארוך טווח או מניעת חילול השם. אך יש שהבינו, שהערכים “מפני איבה” ו”פני דרכי שלום” הם עצמם חלק מהדרך שבה ערכים מוסריים באים לידי בתורה, בתקופות שונות ובזמנים שונים.[16] וכך ניתן לומר שתחת הרעיון הזה, של ריבוי שלום בעולם, אנחנו מתמקדים בצלם הא-להים שבאדם, מצילים ומחיים אותו, ומראים שהפרטיקולריות של הבחירה בישראל לא באה על חשבון ראיית צלם הא-להים בכל אדם.
[1] לעיון בנושא ערבות הדדית ראו את דברי בנושא “כל ישראל ערבין זה בזה – כיצד?” חלק א וחלק ב, ערך האחווה – ויקרא כ”ה לו, דברים כ”ג כא (לעניין ריבית והחיוב להחיות את האחים), דברים כ”ב כא (לעניין השבת אבדה) .
[2] ספרי דברים פיסקה שמג.
[3] בבלי בבא קמא לח ע”א.
[4] תוספתא בבא קמא פ”י הט”ו (אמנם יתכן ששם מדובר על שבועת שקר), ירושלמי בבא קמא פ”ד ה”ג, דף ד ע”ב; בבלי בבא קמא קיג ע”א; ירושלמי בבא מציעא פ”ב ה”ד, דף ח ע”א. להלכה אסור לגזול את הגוי מדאורייתא (רמב”ם הלכות גזילה ואבידה פ”א ה”ב, שו”ע חו”מ שמח, ב). ראו: בין פרשה להלכה האזינו – קידוש השם
[5] שם.
[6] ראו לדוגמה: תוספתא יבמות פ”ח ה”ה (במהדורת ליברמן), בבלי יבמות סג ע”ב.
[7] בבלי סנהדרין נו ע”א. ראו גם תוספות יבמות סב ע”א ד”ה בני.
[8] שם נט ע”א-ע”ב.
[9] ראו: שאילות דרב אחאי גאון שאילתא קסה, תוספות חגיגה ב ע”ב, ערוך השולחן אבן העזר א’ ה.
[10] בראשית ט’ ו, שמות כ”א יב.
[11] רמב”ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פ”ב הי”א (אמנם אם פוגע בשוגג גולה – שם פ”ה ה”ג).
[12] ראו משך חכמה משפטים, וכי יזיד איש. השוו ספר החינוך מצווה לד.
[13] ויקרא י”ט טז, כ”ה לה, משנה יומא פ”ח מ”ה-ז, בבלי יומא פג ע”א.
[14] יומא פה ע”ב. ראו יביע אומר אורח חיים ח, לח.
[15] בחת”ס יו”ד קלא, ודברי חיים או”ח ב, כה.
[16] ראו הרב אונטרמן, שבט יהודה חלק ג’ סימן ע’.