בין אדם לחבירו – מזונות הילדים (חובות האב כלפי הבן חלק ב’)

 

הדיבור הראשון של א-להים לאדם כלל ברכה ואמירה: “וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”.^[1] מכאן למדו חכמים את החובה להוליד ילדים, ואף הסיקו שהחובה הזו היא דווקא על הזכרים.^[2] אבל מה קורה עם הילדים הללו אחר כך?

רד”ק על האתר מפרש: “הפריה היא ההולדה, והרביה היא ההגדלה”. לפי פירוש רד”ק, מי שמוליד את הילדים, ובהתאמה – מי שמצווה להביא את הילדים לעולם, הוא גם אחראי לדאוג לגידולם. כפי שראינו לפני שבוע, קיום מצוות ביחס לבן (פדיון הבן) או של הבן (ברית מילה), והכשרת הבן לחיים (הוראת תורה, הכשרה לאומנות והשאת אשה) מוטלים על האב.^[3] אך מה עם הדברים הבסיסיים שקשורים לגידול הילדים – מדור, בגדים, מזונות?

התשובה לשאלה זו מורכבת.

חובת מזונות במשנה ובגמרא

ישנן שני משניות שדנות בחובות ההורים לזון ולתמוך בילדיהם מבחינה כלכלית. לכאורה משניות אלו נראות כסותרות ולכן עלינו להבין את היחס ביניהן. בתוך מסגרת החובות של אשה לבעלה המשנה קובעת: “ומניקה את בנה”.^[4] מסתבר שהאב עצמו אחראי לדאוג לזון את הילד, והאשה עוזרת לו בכך. ניתן לראות בכך המשך לעזרה שהאשה נותנת לאיש בקיום חובתו לפרות ולרבות, כחלק ממסגרת הנישואין.^[5] מכאן הסיקו בגמרא, שישנה חובה של האב לזון את ילדיו הקטנים (“קטני קטנים”), והגדירו את הגיל הזה על פי מידת התלות של ילד באמו, עד גיל שש.^[6]

משנה אחרת דורשת את לשון הכתובה שאיש נותן לאשתו. הכתובה מעגנת את החובה של אב להוריש לבניו מכל אשה את סכום הכתובה (והנכסים שמתועדים בה) של אמם. חובה זו רלוונטית כאשר איש מתחתן במהלך חייו עם יותר מאשה אחת, ובכך יש לו ילדים מנשים שונות, והיא מכונה ‘כתובת בנין דכרין’.^[7] לצד זאת, הכתובה מעגנת את החובה לזון מנכסי האב את הבנות היתומות לאחר מותו, עד שיתבגרו או ינשאו.^[8]

במשנה הראשונה האשה מתחייבת לבעל להניק את ילדיו, ומסתבר שאין לה מחויבות אישית בעניין. לעומת זאת, המשנה השניה מעגנת את חובת האיש לזון את בנותיו (או את בניו) בכתובה שתוקנה על ידי חכמים, כתובה המפרטת חובותיו כלפי אשתו. יתירה מכך, המשנה מוסיפה את דרשת ר’ אלעזר בן עזריה שהחובה הזו נכנסת לתוקף רק לאחר מות האב, כך שהאב אינו מחויב בכך לפני כן, מתוקף החוזה או ההלכה.^[9]

ניתן להסיק ממשניות אלו שהאב חייב במזונות ילדיו הקטנים מאוד (עד גיל שש), כפי שעולה מהמשנה הראשונה, אבל אין עיגון הלכת או חוזי לחובת מזונות כלפי ילדים גדולים יותר. בתור נסיון למלא את הוואקום הזה, באושא התקינו שאדם יזון את ילדיו, מגיל שש ומעלה.^[10] לשאלת הגמרא האם נפסקה הלכה כתקנת אושא, מתקבלת התשובה שאין לתקנה זו אכיפה פורמלית בבית הדין. במקום, האכיפה נעשית באמצעות לחץ חברתי, טוענים כנגד האב המסרב שהוא אכזרי יותר מבעלי החיים. אך במקרה שלאדם יש מספיק כסף בית הדין יכול לכפות אותו לזון את ילדיו מדין צדקה.^[11]

חובת מזונות בראשונים ואחרונים

הראשונים והאחרונים נחלקו בשאלה מדוע האב חייב במזונות ילדיו הקטנים מאוד, וממילא בהשלכה של ההבנה הזאת על מזונות ילדים בימינו. מדברי הר”ן עולה שגם בגילאים הצעירים מאוד, האב חייב במזונות ילדיו כחלק מהחובה שלו כלפי אשתו – “מכיוון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם”.^[12] הרב משה פיינשטיין מסביר שהאב חייב לדואג להאכיל אותם מכיוון שהאם אינה מסוגלת לראות את ילדיה רעבים. ואכן, גיל החיוב תלוי בתלות התינוקות באמם. הר’ משה פיינשטיין קושר את החיוב הזה לחיוב של אדם להוסיף על מזונות אשתו לצורך הכנסת אורחים או מתן צדקה.^[13]

למעשה, הרב פיינשטיין מזהה את מזונות הילדים כצורך של האם, שהאב מחויב למלא.^[14] בהמשך לכך, הוא קובע שבעולם המערבי ברור לאם שיש להאכיל ולפרנס את ילדיה עד גיל מבוגר יותר, וממילא זה הופך להיות חלק מתנאי הנישואין וחלק מחובת המזונות כלפיה, גם בגילאים מבוגרים יותר.

ראשונים אחרים סבורים שהחובה של האב כלפי בנו היא חובה ישירה, וממילא הוא יהיה חייב לזון את בנו שנולד גם מחוץ למסגרת של נישואין.^[15] קשה למצוא בדברי ראשונים אלו הסבר לחיוב.  אפשר להסביר שזה פועל יוצא מעצם הולדת הילד, בין אם כהגדרה מורחבת של מצות פרו ורבו, כפי שרמז רד”ק, ובין אם כסוג של דין בדיני נזיקין, כשמעשיו של האב מייצרים חובה ממונית בעולם.^[16]

מכיוון שהגמרא הגדירה את החובה הברורה רק עד גיל שש, הרב עובדיה יוסף קבע בהתאם למסקנת הגמרא בנוגע לתקנות אושא: מעל גיל זה החיוב הוא לא מובנה במערכת, אלא מוטל על האב בבחינת תקנת חכמים עם זיקה חזקה למושג של צדקה.^[17] אדם אחראי לדאוג לרווחתם של אנשים אחרים, והמעגל הראשון שאליו יש לו זיקה, וממילא חובת דאגה, הוא המעגל המשפחתי.^[18]

 

למה אין חובה פורמלית?

אפשר לומר שהתורה הניחה שהורה רוצה ומרגיש חובה פנימית לזון את ילדיו, ולכן לא הטילה עליו את החובה הזו באופן רשמי. במקרה שאדם לא מרגיש זאת באופן פנימי, החברה תנסה לשכנע אותו באמצעים חינוכיים וחברתיים.^[19] מכל מקום, לדעת הרב עובדיה, מי שכן זן את ילדיו הגדולים מקיים את החובה הבסיסית והראשונית של צדקה, וממילא כאשר אדם בא לבחון האם עליו לתת עוד צדקה, המזונות שנותן לילדיו הם כבר חלק מקיום המצווה.

גם לדעת הרב משה פיינשטיין, האם רוצה לזון את בניה באופן טבעי. ועם זאת, לדעתו הרגש הזה של האם הופך לחובה חוזית עבור האב.^[20] ממילא, אין לאדם להחזיק טובה לעצמו על הזנת ילדיו ואת מצוות הצדקה שלו יצטרך לקיים באמצעות פניה מחוץ לחיק המשפחה (או בתמיכה בילדיו המבוגרים).

במובן מסויים ניתן לראות כאן מחלוקת בהבנת הגדרת העצמי. התורה לא הגדירה לאדם חובה לזון את עצמו, הקב”ה ברא את האדם עם אינסטינקטים לשמור על גופו ונפשו ולכן התורה הניחה שהאדם ידאג לצרכיו האישיים. מצוות הצדקה מצווה עליו להסתכל מעבר לצרכיו האישיים ולדאוג לאחרים. האדם הרואה את צאצאיו, יוצא חלציו, כחלק מהעצמי שלו יזון גם בלי חובה. אדם שאינו מכיר בקשר בכל זאת מצווה לדאוג לאחרים, ומצווה להתחיל עם הקרובים אליו.

^[1] בראשית א’ כח, וראו דברי ראב”ע שם.

^[2] חז”ל דרשו זאת מהקישור בפסוק בין פעולת הפריה והרביה לפעולת הכיבוש, וכיוון שדרכו של איש לכבוש, ממילא גם הוא האחראי על הולדת ילדים (משנה יבמות פ”ו מ”ו, בבלי יבמות סה ע”ב). אמנם, לדעת ר’ יוחנן בן ברוקא הציווי נאמר הן לזכר והן לנקבה, אך הלכה נפסקה כחכמים (שו”ע אבן העזר א, יג).

^[3] עיינו כאן לשאלה האם מדובר במצוות האב שנעשית בבן, או במצווה של הבן שהאב עוזר לו לקיים.

^[4] משנה כתובות פ”ה מ”ה (בבלי כתובות נט ע”ב).

^[5] שות הר”ן לב. אמנם חובת העונה של איש כתובה בתורה לפי פירוש חכמים (בבלי כתובות מח ע”א), אך נראה שעצם קיום יחסי אישות מהווה תשתית לחיי נישואין, הן מצד האיש והן מצד האשה, כאשר סירוב של כל אחד מהצדדים לקיים מערכת יחסים שכזו היא עילה לגירושין. ראו:  בבלי כתובות סא ע”ב, עא ע”ב. עם זאת, ברור שההבחנה בין חיוב האיש לפרות ולרבות לפטור של האשה, מאפשר גמישות רבה יותר אצל נשים, בכל הנוגע למניעת הריון. ראו לדוגמה: שו”ע אבן העזר ה, יב.

^[6] בבלי כתובות סה ע”ב, רמב”ם הלכות אישות י”ב יד, שו”ע אבן העזר עא, א.

^[7] משנה כתובות פ”ד מ”י, בבלי כתובות נב ע”ב.

^[8] משנה כתובות פ”ד מי”א, בבלי כתובות נג ע”ב, רמב”ם הלכות אישות פי”ט ה”י, שו”ע אבן העזר קיט, א.

^[9] משנה כתובות פ”ד מ”ו, בבלי כתובות מט ע”א.

^[10] בבלי כתובות מט ע”ב.

^[11] כך גם נפסק ברמב”ם הלכות אישות פי”ב הי”ד, שו”ע אבן העזר עא, א.

^[12] ר”ן על הרי”ף כח ע”ב ד”ה יפה לחלב, אגרות משה יורה דעה א סימן קמג.

^[13] בבלי כתובות סד ע”ב.

^[14] אמנם, גם מלשון הרמב”ם משמע קשר בין מזונות הילדים לבין כתובת האם (הלכות אישות פי”ב הי”ד), אך ראו בהערה הבאה.

^[15] שיטת הרא”ש בתשובה כלל י”ז סימן א, ריב”ש סימן מ”א (מובאים בבית יוסף אבן העזר סוף סימן ע”א), הרמב”ם הלכות אישות פי”ט הי”ד. ראו אבני מילואים אבן העזר עא, א.

^[16] כך הציע הגר”מ פיינשטיין בתשובה הנ”ל בהסבר השיטות הנ”ל.

^[17] שו”ת יחווה דעת חלק ג’ סימן עו.

^[18] בבחינת עניי עירך קודמים, בבא מציעא עא ע”א, שו”ע חושן משפט צז, א.

^[19] להנחה שאדם אכן זן את ילדיו ראו רמב”ן שמות כ”א ג על סמך ספרא בהר פרשה ה תחילת פרק ז אות ג.

^[20] באופן דומה, הרמב”ן במקור הקודם הסביר שהרגש הטבעי של האב לזון את ילדיו הופך לחובה חוזית של אדון לזון את ילדי עבדו העברי.