בין אדם לחבירו – שלום בית חלק ב

ה’ ברא את האדם בתור “זכר ונקבה”, וקבע ש”לא טוב היות האדם לבדו”. במאמר הקודם התייחסנו לערך השלום ככזה שמתחיל בבית, אבל מתפשט לכלל החברה ולעולם כולו. בדברים הבאים נתייחס לסוגיה הלכתית, שאפשר שנועדה לשמור על השלום בין בני הזוג – סוגיית כיבוד ההורים של אשה נשואה. נראה שסוגיה זו עומדת על המתח שבין מחויבות האשה למשפחת המקור, לבין מחוייבותה למשפחתה החדשה, ונראה באיזה אופן.

במשנה נאמר כי “כל מצוות האב על הבן – אחד אנשים ואחד נשים חייבין”.^[1] הגמרא הסבירה כי “מצוות האב על הבן” הן מצוות כיבוד הורים ומורא הורים.^[2] מצוות כיבוד הורים כוללת את הפעולות האקטיביות של דאגה לרווחת ההורים – “מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא”.^[3] מצוות יראת הורים עוסקת בהימנעות מפעולות: “לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו”, כשנראה שהמטרה של הרשימה הזו לבטא יחס של כבוד ויראה כלפי ההורים.^[4]

הברייתא דורשת שחובות אלו מוטלות על הבנים ועל הבנות כאחד, מכיוון שהפסוק מנוסח בלשון רבים: “איש אמו ואביו תיראו”.^[5] עם זאת, בהמשך הברייתא נדרשת גם ללשון היחיד ‘איש’ כך: “איש סיפק בידו לעשות; אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה”.^[6]

הבבלי קובע כי אף שניתן היה לחשוב שבשל הנימוק “דאין סיפק בידה” החובה לכבד הורים לא תהיה מוטלת על האישה כלל, אין הדבר כך.^[7] ואכן, רב אידי בר אבין קובע בשם רב כי אישה שהתגרשה או התאלמנה (ואפשר להוסיף לכך גם אישה רווקה) חייבת במצווה.^[8] אם כן, מתברר שזוהי המצווה היחידה שאישה פטורה ממנה רק כשהיא נשואה, ולמעשה היא תלויה בנסיבות חיצוניות, אותן יש להגדיר באופן מדויק.

מבחינה הלכתית מוסכם על הכול שלאישה נשואה יש סוג של פטור ממצוות כיבוד הורים. הראשונים והאחרונים חולקים אם הנימוק “דאין סיפק בידה” יוצרת פטור גורף או פטור נסיבתי רק במקרים שבאמת אין סיפק בידה. שאלת היקף הפטור קשורה לשאלת סיבת הפטור, ועיון בשיטות הראשונים והאחרונים בסוגיית הגמרא וההלכה שנפסקה על פיה עשוי להוביל למסקנות שונות בדבר יישום ההלכות הללו בימינו.

הסבר הפטור

אפשר להבחין בשני הסברים עיקריים לפטור נשים נשואות מחובת כיבוד הוריהן.

כיוון ראשון להסבר הוא טכני בעיקרו: לאישה נשואה יש מחויבויות כלפי בעלה (מלאכות הבית או שיעבוד כללי לחיים משותפים) והללו אינן מאפשרות לה לכבד את הוריה.^[9] נוסף על כך, היא אף רחוקה מהם מבחינה פיזית וגם בכך יש כדי למנוע את אפשרות קיום המצווה (כפי שקובעים בעלי התוספות “אינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה”).^[10] הרמב”ם וה’שולחן ערוך’ נחלקו האם הטעם הטכני יוצר פטור מוחלט או רק פטור מקומי. בבית יוסף נקבע שאשה פטורה בגלל השיעבוד לבעלה ובשו”ע קבע שאשה פטורה “בעודה נשואה”.^[11]

לעומת זאת, לפי הרמב”ם אשה פטורה מכיבוד הורים פרט ל”מה שאפשר לה לעשותו עם מלאכות שהיא חייבת מן הדין לעשות לבעלה”, כלומר הפטור קיים רק כשיש התנגשות בין החובות השונים.^[12] יש לציין שגם לבעל חובות כלפי אשתו: “שאר, כסות ועונה” וחובות נוספים, אך נראה שהם פחות תלויי תהליך (לבשל, לכבס או להניק באופן יומיומי) אלא תלויי תוצאה (שיהיה כסף לכל הדברים הללו, לא משנה איך ומתי הכסף מגיע, ותדירות מסוימת של אינטימיות).^[13] עם זאת, הש”ך קובע שגם לדעת השו”ע שפוטר, אם הבעל אינו מקפיד, האישה חייבת לכבד את הוריה “בכל דבר שאפשר, כמו האיש”.^[14]

כיוון הסבר שני, מהותי יותר, מתייחס להעברת מחויבות האישה מבית הוריה למשפחתה החדשה. רש”י מסביר את הנימוק בברייתא שהכוונה ב”רשות אחרים” היא רשות בעלה ש’אימתו עליה’.^[15] מכיון שמחויבות של אשה כלפי הוריה עלולה לייצר מתיחות מול בעלה, התורה פטרה את האישה מהחובה כלפי ההורים.^[16] עם זאת אפשר להציג את הדברים אחרת, ולהבין שהפטור נועד לייצר מערכת מחויבויות חדשה, שמעבירה את מרכז הכובד אל המשפחה החדשה (על חשבון משפחת המקור). יתכן שהסבר זה אף מבוסס יותר בדרשת הכתובים, המתייחסים למעבר של אשה מבית הוריה לבית בעלה.

האם הפטור עומד במקומו בימינו?

שני כיווני ההסבר הללו משליכים על מחויבותה של אישה נשואה בימינו בכיבוד הוריה.

לפי הכיוון שמוצא את טעם הפטור במישור הטכני, כלומר במערכת היחסים החוזית בין הבעל לבין האישה, נראה שכיום לא ראוי שיהיה הבדל בין חובת כיבוד ההורים של רווקה לזו של נשואה. הרמב”ם לא פטר נשים באופן גורף מכיבוד הוריהן, אלא רק הציב סולם קדימויות. נוסף על כך, מערכת השעבודים בין בעל לאשתו כיום שונה – הן מבחינת היכולת הכלכלית, הן מצד ההתחייבויות ההדדיות בעת הנישואין (המניחות מערכת חוזית שונה מזו שנהגה בעבר).

ההסבר הטכני מבוסס בעיקרו על הנימוק “אין סיפק בידה”, ובעת שטעם זה הופך ללא רלוונטי, יש להניח שהוא בטל. לפי הסבר זה, בימינו יש ליישם את דברי הש”ך – שכתב שכשבעל מאפשר לאשתו לכבד את הוריה, החיוב שב על כנו – באופן גורף. כך אכן כתב הרב יעקב אריאל: “כי אדעתא דהכי אשה נכנסת היום לחופה, שבעלה ינהג כמנהג גוברין יהודאין בימינו, שהבעלים מוותרים לנשותיהם לצורך קיום מצות כיבוד אב ואם”.^[17]

עם זאת, לפי ההסבר המהותי, שמעיד על העדפת הבית הנבנה על פני משפחת המקור – דומה שגם בימינו יש להשאיר את הפטור העקרוני על כנו. לטעם זה גם משמעות רבה ביותר, בהיותו מהותי יותר ואולי אף נעוץ בדברי תורה, והוא רלוונטי גם לימינו אנו.

לפי הצעתי, תליית החיוב בבעל (כפי שעולה מדברי רש”י מחד גיסא, המתייחס ליכולת המחאה של הבעל, וה’תוספות’ מאידך גיסא, הקובעים שהפטור נובע ממעבר לבית הבעל) לא נועדה לתת עדיפות לרצונות הבעל על פני רצונות אשתו ומחויבויותיה, אלא הם מעניקים כובד משקל לצרכי הבית החדש, כדרך להפחתת לחצים במקרה הצורך.

לכן, במקרה שלבני הזוג ולאשה בפרט ישנה היכולת להתפנות לכיבוד הוריה, מן הראוי לעשות זאת ככל הניתן; אך האופציה להתלבט ולשקול עד כמה יהיה בכך כדי להשפיע על חיי הזוג – במיוחד כשמדובר בזוג צעיר ומשפחה חדשה – צריכה להישאר קיימת גם בעידן שבו יחסי הכוחות בין בני זוג השתנו. שלום הבית החדש תמיד יתפוס עדיפות על פני המחוייבות הקודמת. על כן, לפי כיוון זה אין ליישם את דברי הש”ך כברירת מחדל, אלא רק לאחר בחינת כל מקרה לגופו.^[18]

^[1] קידושין א, ז.

^[2] בבלי קידושין כט ע”א.

^[3] בבלי קידושין לא ע”ב.

^[4] שם.

^[5] ויקרא י”ט ג, בבלי קידושין כט ע”א.

^[6] בבלי קידושין ל ע”ב. ראו גם ספרא קדושים פרשה א. בתוספתא קידושין פ”א הי”א במהדורת ליברמן, ובירושלמי קידושין פ”א ה”ז (ובירושלמי פאה פ”א ה”א) הנימוק לא מובא כחלק מדרשת פסוקים, ואפשר שיש לכך השלכה על הבנת מקור הפטור.

^[7] בבלי קידושין לה ע”ב.

^[8] בבלי קידושין ל ע”ב.

^[9] חובות האשה לבעלה מופיעות במשנה כתובות פ”ה מ”ה וכוללות בעיקר מלאכות של בית. חובת הזמינות לאינטימיות זוגית עולה בהמשך הפרק, מ”ז. חובה זו לא מקנה זכות אוטומטית לבעל, אבל כן מניחה את יחסי האישות כתשתית לנישואין. ראו לדוגמה: הנצי”ב, מרומי שדה, קידושין ל ע”ב.

^[10] תוספות קידושין ל ע”ב, ד”ה שיש. יתכן שמקום המגורים נקבע על ידי הבעל, שכן הוא חייב זאת לאשתו, מדין ‘כסות’ או ‘עונה’ (כתובות מז ע”ב – מח ע”א ובמקבילות). אמנם אשה יכולה לכפות את בעלה לעלות לארץ ישראל (עיינו: כתובות קי ע”ב), אך זוהי קבעיה כללית ביותר.

^[11] בית יוסף יורה דעה רמ, שו”ע יורה דעה רמ, יז.

^[12] רמב”ם בפירוש המשנה קידושין פ”א מ”ז (ובצורה פחות ברורה הלכות ממרים פ”ו ה”ו). השוו תוספות רא”ש כתובות לט ע”א.

^[13] ראו פרישה יורה דעה רמ, ס”ק כה. חובות הבעל לאשתו נלמדו משמות כ”א י. ראו בבלי כתובות מז ע”ב, רמב”ם הלכות אישות פי”ב ה”ב.

^[14] ש”ך יורה דעה רמ, ס”ק יט.

^[15] רש”י קידושין לה ע”ב ד”ה סיפק בידו.

^[16] על פי הדגשתם של התוספות, לעיל, הערה 6, שכדי לפטור ממצווה דאורייתא צריך שהפטור יהיה גם הוא מדאורייתא.

^[17] הרב יעקב אריאל, לעיל הע’ 8, עמ’ 142.

^[18] ראו גם הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה, ליקוטים ג, עמ’ 15) אלא שהוא לא התייחס למקומו של הבעל במערכת היחסים הזו. על זכות וטו דומה שיש לאישה ביחס לכיבוד הורי בעלה (יכולתה למנוע מן הבעל לשכן את הוריו בביתם המשותף), ראו: הר’ מלמד, שם, עמ’ 19; הרב מנחם סליי, “דיור ותנאי מגורים של זקן”,  תחומין, ז (תשמ”ו), עמ’ 255–265.