בין פרשה להלכה בהעלותך – בין נרות מקדש לנרות שבת

נר דולק

חכמינו “ציירו” שלשה ציורים שמתכתבים זה עם זה. הם מתארים שלאוהל של אמהות האומה היה אופי מיוחד: “כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה… היו דלתות פתוחות לרוחה… היה ברכה משולחת בעיסה… היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת”.^[1] לפי המדרש כששרה מתה התכונות הללו פסקו, והן חזרו כשרבקה נכנסה לאוהל שרה.

הציור הזה מזכיר את המצוות הקשורות לנשים כפי שמתוארות במשנת שבת בסוף פרק במה מדליקין – הפרשת חלה, הדלקת נרות שבת, ודיני טהרת המשפחה (נדה).^[2] ההקבלות בין מצוות נרות שבת לבין הנרות הדלוקות מליל שבת לליל שבת, ובין מצוות הפרשת חלה לבין הברכה שבעיסה הן  די פשוטות, ולכן מסתבר שהענן הקשור לפתח אהלה של שרה קשור לעולם של החיבור הזוגי מתוך צניעות וטהרה, כמו שהופעת הענן באוהל מועד מצביע על נוכחות השכינה והחיבור בין עמ”י להקב”ה. ולצדו של הענן המכסה ומצניע, אהלה של שרה מתואר עם הדלתות הפתוחות לרווחה, כרמז למקום המיוחד של נשים במצוות הכנסת אורחים.^[3]

וכפי שנרמז עם תיאור הענן, ציור אהלה של שרה גם מזכיר את אוהל מועד ובית המקדש – ענן הקטורת או ענן השכינה, לחם הפנים ונר התמיד.^[4] איזכור הדלתות הפתוחות לרווחה רומז למדרש על דלתות ההיכל שנפתחו מעצמן.^[5]

בשילוב שלשת הציורים הללו מתבררת הקבלה מסוימת בין הבית ה”אידיאלי” לבין בית המקדש. המקום הזה מתברך באור ובאוכל, פתוח לשתף אורחים עם ברכותיו, ומקשר בין בני הבית לבין עצמם, ובינם לבין השכינה השורה על הבית, והכל נעשה בקדושה ובטהרה, כמו שהזכרנו בדברינו על פרשת שלח.

הכנה והדלקה

ההקבלות בין נרות המקדש ונרות שבת מרובות, הן באגדתא והן בהלכה. רב הונא מקשר בין הנרות של שבת לעולם התורה: “הרגיל בנר – הויין ליה בבנים תלמידי חכמים”.^[6] באופן דומה חכמים קשרו בין אור המנורה לאור התורה כשקבעו ש”הרוצה שיחכים ידרים”, שכן המנורה היתה בדרום.^[7] יש חכמים שאף המליצו שאת נרות השבת ידליקו בחלק הדרומי של הבית.^[8]

אמנם, לפחות בתקופת המדבר כשעמוד האש האירה את מחנה ישראל, הגמרא מדגישה שאין צורך ממשי בנרות המקדש, ושהם בעיקר מעידים על השכינה השורה על ישראל.^[9] לעומת זאת, ביחס לנר שבת הגמרא מדגישה את חיוניות אורם, הנועד להשכין שלום בית  ועונג שבת, שכן קשה להנות מהאוכל או מחברת אנשים אחרים בחושך.^[10] ועם כל זאת, ישנן מספר דינים דומים בין השניים.

משניות מסכת שבת מסדרות את דיני נרות השבת כחלק מהפרקים הראשונים של המסכת שמתארים את ההכנות לשבת. רק בסוף הפרק, לאחר תיאור כל החומרים המותרים והאסורים להדלקה, המשנה קובעת: “שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר”.^[11]

מסתבר שהפרק בנוי בשני חלקים, בחלק הראשון מכינים את הנרות ובחלק השני מדליקים אותם. אם כך, שלב הכנת הנרות הוא משמעותי בפני עצמו. וכך קובע הפלא יועץ בשם האר”י: “שהטבת הנרות צריכה להיות ע”י האיש וההדלקה ע”י האשה”.^[12] בכך התהליך של הדלקת נרות שבת דומה לתהליך של הדלקת נרות המקדש, שכולל את הטבת הנרות ואת הדלקתם.^[13] אפשר לראות כאן חלוקת תפקידים, כפי שרואים בהכנסת האורחים של שרה ואברהם, גם אם האשה (יחד עם בני הבית) עושה את רוב ההכנות בפועל – מפרישה מעשר, מכינה את העירוב, ומדליקה את הנרות – גם האיש חייב להיות שותף בהכנות להכנסת השבת, גם בדיבור וגם במעשה.

לגבי ההדלקה עצמה, השו”ע פוסק: “המדליק צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מהנר”, והלבוש (ובעקבותיו במשנה ברורה) מסביר: “כמו שהיה הענין בהדלקת המנורה”.^[14]

קישור נוסף בין נרות שבת לנרות המקדש ניתן למצוא בדיון האם ניתן להדליק מנר אחד לנר אחר. בגמרא השאלה נשאלה ביחס לנרות חנוכה, והיא ניסתה ללמוד את הדין מתוך אופן ההדלקה של נרות המקדש, שם הדליקו מנר לנר.^[15] בהמשך לכך מצאנו את פסיקת השו”ע (בעקבות הטור בשם ספר התרומה): “יש מי שאומר שנר של בית הכנסת ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה”.^[16] אמנם, ביחס לנר חנוכה יש מי שחלק, והרמ”א פוסק שלא להדליק מנר לנר.^[17]

כפי שנאמר, יש הבדלים בין נר שבת לנר מקדש, אך כלל הפרטים מלמדים שיש דמיון בין בית ה’ לבית משפחתי – במיוחד בשבת – שמשמש מעין מקדש מעט, ומאפשר לשכינה להיכנס לתוך הבית פנימה, מתוך עונג שבת ושלום בית.

 

^[1] בראשית רבה ס, טז.

^[2] משנה שבת פ”ב מ”ז.

^[3] לדוגמה בבלי כתובות סז ע”ב. ואמנם בירושלמי שבת פ”ב ה”ו קשרו זאת גם לחטאה של חוה, ומעניין שהבן איש חי (שנה שניה, פרשת נח) כותב שנהגו הנשים לתת צדקה לפני הדלקת נרות כחלק מאותו תהליך של כפרה.

^[4] באבות דרבי נתן נוסחא ב’ פרק ט קשרו בין מצוות אלו לבין כפרה על חטא חוה, כשגם המושג של כפרה קשור בטבורו למקדש.

^[5] בבלי יומא לט ע”ב.

^[6] בבלי שבת כג ע”ב.

^[7] בבלי בבא בתרא כה ע”ב.

^[8] כף החיים אורח חיים רסב ס”ק א.

^[9] בבלי שבת כב ע”ב.

^[10] בבלי שבת כג ע”ב, כה ע”ב, וראו רמב”ם הלכות שבת פ”ה ה”א. בטור או”ח רסג גם הזכיר את כבוד שבת.

^[11] משנה שבת פ”ב מ”ז.

^[12] ערך נר, וראו גם בן איש חי שנה שניה, פרשת נח.

^[13] השוו: רמב”ם הלכות תמידין ומוספין פ”ג הי”ב. בשער הכוונות כתוב גם שהאשה מדליקה נרות כנגד חטא חוה, והאיש מיטיב את הנרות כנגד חטא העגל. ראו דיון ילקוט יוסף שבת א סימן רסג הערה כא.

^[14] שו”ע או”ח רס”ד, ח ובלבוש לסעיף ח, ובמשנה ברורה ס”ק כו.

^[15] בבלי שבת כב ע”א-ע”ב.

^[16] שו”ע או”ח תרע”ד ב.

^[17] שם סעיף א.