בין פרשה להלכה בחוקותי: מנין שמותר להוסיף על דברי תורה?

בל תוסיף ולא יסור

עולמה של תורה שבעל פה הוא מרתק ומבלבל כאחד. מצד אחד, רובנו התרגלנו לכך שהחיים הדתיים שלנו מעוצבים על ידי חז”ל – הן בפרשנות לתורה שבכתב, והן בתוספת גזירות ותקנות של חכמים על גבי תורה זו. הרמב”ם בהקדמה לפירוש המשנה מגדיר את הגזירות כגדרות וסייגים של חכמים לדברי תורה, ואת התקנות והמנהגים כמצוות שחידשו חכמים לתועלת האדם והחברה.^[1]

ועם זאת, הרשות להוסיף על התורה איננה מובנת מאליה כלל וכלל.

על המקור לסמכות חכמים באופן כללי, וסמכותם באופן פרטי לחדש הלכות, דנים מימי האמוראים ועד ימינו אנו.^[2] בין אם סמכותם יונקת מסמכות בית הדין הגדול שבירושלים והנאמר עליו: “לא תסור מכל הדבר אשר יורוך”, ובין אם היא מבוססת על העקרון ההלכתי “אחרי רבים להטות” או על התוקף שהעניקה התורה לדברי הזקנים: “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”, עדיין נותרה השאלה מנין שמותר להם להוסיף על התורה.^[3]

בשני מקומות בספר דברים התורה מזהירה שלא להוסיף על המצוות. פעם בפרק ד’ (פס’ ב), בדברי ההקדמה למצוות המנויות בספר: “לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ א-להֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם”; ובפעם בתחילת פרק י”ג (פס’ א), יחסית בפתיחה של חטיבת המצוות: “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”. פסוקים אלו מאירים את התורה כיצירה שלמה, שאין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה.^[4] ההקשר של הפסוקים, שמובאים בסמיכות לאיסורי עבודה זרה, רומז גם לסכנה שבהוספה על דבר ה’, כאשר ההוספות יכולים להגיע גם לכדי עבודה זרה ממש, ולא רק פגיעה בשלמות התורה הא-להית.^[5]

ואמנם, החכמים הבינו שאין איסור בכל “תוספת” לתורה. בדברי חז”ל מצאנו את הקביעה שהאיסור הוא לא על התורה בכללותה, אלא בתוך פרטי המצוות עצמם (לדוגמא, להוסיף עוד פרשה לתפילין).^[6] יש מהראשונים שהדגישו, שאם המקור של התוספת ידוע, וידוע שיש כאן מצווה מדברי חכמים, ואין אחיזת עיניים כאילו חכמים טוענים שהתקנות והגזירות שלהם הם מהתורה, הדבר מותר.^[7] בין כך ובין כך, גם אם האיסור מצומצם, לא ברור מנין ההיתר ואולי אף ההעזה, של חכמים להוסיף על מצוות התורה.

מנגנון הנדר

מתברר, שהתורה עצמה יצרה את המנגנונים לכך. לאחד מן המנגנונים הללו, יש היבט של תוספות אישיות, וגם תוספת ציבורית המובאת בפרשתנו. הכוונה היא למנגנון של הנדר.

כבר בפרשתנו, פרשת בחוקותי, התורה מלמדת שאדם יכול ליצור קדושה יש מאין. הוא יכול להקדיש מרכושו, מכספו, מבעלי החיים שלו וכו’ לה’, ואז חפצים אלו יהפכו להיות קדושים.^[8] במקומות אחרים בתורה אפשר להשתמש במנגנון הנדר או השבועה כדי שאדם יתחייב לעשות או לא לעשות דבר מה.^[9] באמצעות הנדר אדם מקדיש דברים לה’, ובכך גם אוסרם עליו, ולפי חז”ל אפשר גם לייצר את מנגנון האיסור בלי ההקדשה עצמה.^[10] באמצעות מנגנון זה, אדם יכול לאסור על עצמו לאכול דברים מסוימים או לבקר במקומות מסוימים, או לחלופין לחייב את עצמו לעשות פעולות. כל אלו, אמנם נוספו באמצעות ההחלטות של האדם, אך מעוגנות בתורה תחת הסעיף של “כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”.^[11]

אנו מוצאים נדרים של אנשים פרטיים כבר מימי יעקב אבינו שנודר להקדיש לה’ את המצבה שהקים כבית א-להים ולעשר לו את כל רכושו.^[12] אנו מוצאים נדר לאומי בספר במדבר, שם עם ישראל נודר להחרים את העיר שה’ יתן בידם.^[13] הרמב”ן מוצא בפרשתנו את היסוד של הנדר או החרם הלאומיים, שבאמצעותם האומה יכולה להתחייב לעשות מעשים מסוימים או להימנע מעשייתם. את הפסוק: “כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת” הרמב”ן מפרש כבסיס ל”חרם” שעם ישראל יכול להחרים, בתנאים מסוימים, ובכך לחייב את האומה כולה.^[14] החרם כה חזק, שמי שעובר על החרם עשוי להיות חייב בעונש מוות “לא יפדה מות יומת”:^[15]

“ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו  ‘כה יעשה א-להים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן’, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה”.^[16]

את יישום החוק הזה הרמב”ן מזהה בסיפור פילגש בגבעה, שם נענשו אנשי יבש גלעד שעברו על החרם והשבועה של ישראל ולא יצאו להלחם בבני בנימין, ובסיפור מלחמת ישראל במכמש, שם יהונתן נידון למוות כיון שעבר על מצוות אביו ואכל למרות הנדר שלא לאכול עד שינצחו בקרב.^[17] ואמנם, יונתן נפדה ע”י העם מכיוון שהתברר שעבר על השבועה בשוגג ומעשיו הביאו לישועת העם. לפי הרמב”ן שם, העם פדה אותו ממשפט מוות מכיוון ש”בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה” ולכן היה ניתן לפדות אותו (בניגוד למשתמע מהתורה).^[18]

יש לציין שלדעת הרמב”ן, על פי רוב סמכות חכמים לחדש נובעת מדברי התורה “שאל אביך ויגדך”. לא בכל מקרה צריך דווקא את המנגנון של החרם, שאף מאפשר ענישה חמורה של מוות, ובלי הסעיף המפורש בתורה קשה לקבל שדבר זה בסמכות חכמים. מכל מקום, פרשתנו, באמצעות רעיון הנדר וההקדשה, ובאמצעות חידוש הרעיון של נדר או חרם קולקטיבי, פותחת את הפתח לאפשרות להוסיף על התורה, מתוך הסמכות של התורה עצמה.^[19]

^[1] השוו הלכות ממרים פ”א ה”א ובהקדמה ליד החזקה, שם הרמב”ם מזכיר גם את המנהגים שהנהיגו חכמים.

^[2] ראו בבלי שבת כג ע”א.

^[3] דברים י”ז י-יא ורמב”ם ספר המצוות קעד, ושורש א; דברים ל”ב ז ורמב”ן בהשגות לספר המצוות שורש א; שמות כ”ג ב ודרשות הר”ן דרוש י”ב .

^[4] ראו בפירוש רש”ר הירש על דברים ד’ ב.

^[5] לדוגמה חזקוני דברים ד’ ב.

^[6] ספרי דברים פיסקה פב, וראו בדברי הראב”ד בהגהותיו לרמב”ם, הלכות ממרים פ”ב ה”ט.

^[7] רמב”ם הלכות ממרים פ”ב ה”ט, והשוו אבות דרבי נתן נוסחה ב פרק א.

^[8] ויקרא כ”ז.

^[9] לדוגמה במדבר ל’.

^[10] ראו בתחילת מסכת נדרים במשנה ובגמרא.

^[11] במדבר ל’ ג, והשוו דברים כ”ג כב-כד.

^[12] בראשית כ”ח כ-כב.

^[13] במדבר כ”א א-ג.

^[14] ויקרא כ”ז כט

^[15] רמב”ן ויקרא כ”ז כט. השוו בחיבורו ‘משפט החרם’.

^[16] שמואל א’ י”ד מד

^[17] שופטים כ”א א-יב, שמ”א י”ד כד-מה.

^[18] רמב”ן ויקרא שם. ב’משפט החרם’ הרמב”ן מוסיף שלציבור המחרים יש גם אפשרות לבטל את החרם, וזה מנגנון נוסף שהיה עשוי לשמש בהבנת הסיפור של יונתן.

^[19] על ההבחנה בין נדר ושבועה ציבוריים לבין חרם ציבורי ראו במשפט החרם של הרמב”ן.