בין פרשה להלכה ואתחנן – ונשמרתם מאוד לנפשותיכם

 

בעולם הדתי יש מספר פסוקים שמכילים בתוכם עקרון שהוא (אמור להיות) דרך חיים. כך קובע ר’ עקיבא ש”ואהבת לרעך כמוך” הוא “כלל גדול בתורה”, וכך ניתן לומר על הדרישה “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” שנאמר שוב ושוב ביחס לזהירות הנדרשת ביחס לשמירת החיים. ^[1]

במקור הדברים נאמרו בתוך רצף אזהרות שקשורות לזכר מעמד הר סיני והזהירות שלא לעבוד עבודה זרה:

“רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:… וְאֹתִי צִוָּה ה’ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה”.^[2]

בדברי חז”ל הראשונים פסוקים אלו הובנו כפשוטם – שכחת התורה היא סכנת נפשות. בגמרא מובא סיפור על חסיד שהתפלל ולא הפסיק כשהגיע ההגמון.^[3] ההגמון טען לעומתו את חשיבות השמירה על החיים, וציטט את הפסוקים הללו. תשובת החסיד היתה שהפסקת התפילה וחוסר כבוד כלפי ה’ היא מסוכנת יותר.

הראשונים נחלקו האם ההבנה של ההגמון היא הבנה “זרה” לגמרא, שכן הפשט עוסק בשמירה הרוחנית, ודווקא העובדה שההגמון מצטט הבנה זו, מעידה על זרותה, או שמא – הציטוט הזה מבטא הבנה רווחת שהפסוק עצמו עוסק גם בחשיבות השמירה על החיים.^[4]

החובה של “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” צוטטה במקום אחר בגמרא בנוגע לאיסור של אדם לקלל את עצמו.^[5] שם בוודאי לא מדובר על שמירה בהקשר של שכחת הברית ועבודה זרה, אך יש נגיעות של פגיעה רוחנית. בכל זאת, היו שהבינו שכבר בגמרא יש עדות לפירוש של הפסוק כעוסק גם בשמירת הגוף הפיזי, ולא רק בשמירה רוחנית.^[6] ממילא, ראשונים רבים קובעים שיש חובה ממשית לשמור על הנפש מפסוקים אלו. ^[7]

מצוות העוסקות בשמירת הנפש

יש לציין שגם בלי הפסוק המסוים הזה, יש בתורה עצמה מצוות נוספות שקשורות לשמירת הנפש. כבר בספר בראשית יש איסור רציחה, וחלק מהחכמים למדו משם גם איסור פגיעה עצמית.^[8] אחרים קשרו את האיסור של אדם לפגוע בעצמו באיסור “בל תשחית”.^[9] לצד זאת, החיוב המפורש לעשות מעקה לגג ואיסור “לא תשים דמים בביתך” אינם רק אוסרים פגיעה באחרים, אלא מטילים אחריות למנוע סכנה עתידית.^[10]

אם כן, במה מוסיפים הציווים “השמר לך ושמור נפשך מאוד” ו”נשמרתם מאוד לנפשותיכם” על פני החובות והאיסורים האחרים?

המצווה לעשות מעקה מחדשת שאין רק איסור לפגוע, אלא יש גם חיוב להישמר מפגיעה אפשרית – לא רק איסור על הוודאי, אלא גם שמירה מהספק. מהאיסור הזה נלמד הצורך להסיר מכשול מבתינו.^[11] חיוב שמירת הנפש מוסיף עוד קומה של זהירות הן בכל הנוגע להצבת מכשולים והן ביחס להתנהלות היומיומית שלנו.^[12]

וכך, הרמב”ם קושר בין החיובים של “ונשמרתם” ועשיית מעקה לבין רשימה ארוכה של חובות הקשורות להימנעות מסכנה. בחלקם יש חובת הגנה מפני מכשול, בדומה לשימת המעקה, ובאחרים הימנעות מהתנהגות מסוכנת, לכל הפחות כזו שהיתה מוגדרת מסוכנת בתקופת חכמים, כמו האיסור לשתות מים מגולים, שמא נחש הטיל בהם ארס.^[13]

שמירת התורה ושמירת הנפש

השאלה מה יותר חשוב – שמירת התורה או שמירת הנפש, היא לא רק שאלה בפרשנות הפסוקים, היא שאלה ערכית ממשית ששיחקה תפקיד משמעותי בהסטוריה היהודית. בתחילת ימי החשמונאים סברו שאסור להילחם בשבת, ורק כשהבינו את הסכנה הלאומית בדבר הבינו ששמירת הנפש גוברת (באופן זמני) על שמירת המצוות.^[14] במשנה, הדבר כבר ברור יותר, כשמול עינוי הנפש של יום הכיפורים מוצבת באופן ברור ההעדפה של “פיקוח נפש” והצלת נפשות.^[15] בגמרא יובאו דרשות שונות להעדפת שמירת הנפש הפיזית על פני רוב המצוות. חלקם מתייחסים לכך שבטווח הרחוק שמירה על הגוף תועיל לשמירה על הנפש – “חלל שבת אחת (כדי להציל חיים) כדי לשמור שבתות הרבה”, וחלקם עומדים על הערך הגבוה של החיים, שלא אמורים לעמוד בסתירה לקיום המצוות – “וחי בהם, ולא שימות בהם”.^[16]

למעשה, אפשר לומר שאם התורה מזהירה ששכחת התורה תגרום לסכנת נפשות, היא גם אומרת שהחיים עצמם חשובים דיים כדי לשמור עליהם. יש לזכור את הברית כדי לשמור על החיים, ומשמע שיש לשמור על החיים כדי לשמור על החיים.^[17] בהמשך הרמב”ם יקבע את הרעיון שיש חשיבות לשמור על החיים גם כדי שנוכל לשמור את הברית. בלי חיים תקינים ובריאים, לא נוכל לעבוד את ה’ בצורה טובה.^[18]

דיני פיקוח נפש מלמדים על סולם הערכים הנכון כשעומדת דילמה בין החיים לבין המצוות, אבל הם גם מלמדים על סולם ערכים נכון כשאין דילמה כזאת. אם ה’ “מוותר” – כביכול – על שמירת המצוות לצורך ספק קיום הנפש, כך בוודאי הוא מצפה שאנחנו נדאג לשמירת הנפש, גם במקרים של ספק. בהמשך לכך, חלק מהאחרונים קשרו למצוות “ונשמרתם” את הקביעה של חז”ל “חמירא סכנתא מאיסורא”.^[19]

אמנם, חלק מהפוסקים סבורים שההבנה שיש להישמר מדברים שעשויים לסכן את החיים היא רק ‘אסמכתא’ לבסס דינים מדרבנן, בעוד אחרים סבורים שיש כאן דרישה מדאורייתא, עם יישומים שונים שלימדו אותנו חכמים.^[20]

חלק מאותם דברים שחכמים אסרו בגלל הסכנה, יש אנשים היום שאינם מקפידים עליהם בגלל שהסכנה שבהם פחות ברורה: מים אחרונים, זהירות מ”זוגות” וכו’.^[21] אבל יש דברים אחרים, שלא מופיעים בדברי חז”ל, וראוי שיכנסו לתוך הרשימה הזאת. זהירות בדרכים, נסיעה לפי החוק והקפדה על חגורת הבטיחות; הימנעות מעישון; אכילה בריאה והתעמלות; הקפדה ללכת לבדיקות רפואיות ולשמירה על הנחיות הרופאים. כל הדברים הללו בד”כ לא נחשבים כמעשים דתיים, אך נראה שהם כלולים במצוות שמירת הנפש.

יש לציין, שאנחנו לוקחים סיכונים בחיים בכל מיני הקשרים. אנחנו נוסעים בדרכים למרות שיש בהם סכנה, ועובדים בעבודות עם סיכון, או גרים במקומות שיש בהם סיכון. חכמים אף קבעו עקרון שדבר “שדשו בו רבים” לא חייבים לקחת בהם את הסיכון בחשבון ו”שומר פתאים ה'”.^[22] אחרונים נחלקו לגבי מעשים שונים, מידת הסיכון שבהם, ועד כמה יש להתחשב בספק או בנזק המצטבר.

יש שיסמכו על ההיתרים הללו כדי “ללכת על הקצה”.^[23] אך נראה שהעקרון המוביל הוא “וחי בהם”. בתוך חיים נורמלים, לא חרדתיים, צריך להיזהר. “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” כדי שהתורה תהיה תורת חיים, שנמשיך לקיים את התורה, ונמשיך לחיות (באופן רגיל, אבל בלי סיכונים מיותרים) לאורה.

 

^[1] ויקרא י”ט יח, ספרא קדושים ד’ יב.

^[2] דברים ד’ פסוקים ט, יד-טז

^[3] בבלי ברכות לב ע”ב – לג ע”א.

^[4] לתפיסה הראשונה ראו לדוגמה מהרש”א חידושי אגדות על אתר, מנחת חינוך תקמו-תקמז (מצוות מעקה). לתפיסה השניה ראו לדוגמה דרשות הר”ן דרוש ט’. וראו בדבריה של הרבנית דבי צימרמן באנגלית, שאפשר שהמסר נאמר כאן בידי גוי בגלל האמת האוניברסלית שבו.

^[5] בבלי שבועות לו ע”א.

^[6] מהרש”א חידושי אגדות על ברכות לב ע”ב, ובמנחת חינוך בקומץ מנחה תקמו-תקמז (מצוות מעקה).

^[7] לדוגמה ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק ד, העמק דבר דברים ד’ טו. השוו: מדרש הגדול דברים ד’ ט

^[8] בראשית ט’ ו, בבלי בבא קמא צא ע”ב.

^[9] שם. שם גם מוזכר שאיסור פגיעה עצמית נובע מהיחס השלילי של התורה לנזיר (במדבר ו’).

^[10] דברים כ”ב ח.

^[11] רמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פי”א ה”ד, שו”ע חושן משפט סימן תכז, א-ז.

^[12] רמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פי”א ה”ד-ה, שו”ע חושן משפט סימן תכז, ח.

^[13] הרשימה מבוססת על בבלי חולין ט ע”ב – י ע”א ומקומות נוספים.

^[14] חשמונאים א’, ב; ב’, פ”ו (יט). ראו דיון אצל הר’ ש’ גורן, “לחימה בשבת לאור המקורות”, ירושלים תשי”ח.

^[15] משנה יומא פ”ח מ”ה-מ”ז.

^[16] ויקרא י”ח ה, בבלי יומא פד ע”ב – פה ע”א.

^[17] השוו דברי באר הגולה חושן משפט תכז, י ס”ק צ: “נלע”ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב”ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב [ישעיה מג ז] כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכולי וליתן להם שכר טוב בעמלם והמסכן את עצמו כאלו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה ולשומעים יונעם ויהי נועם ה’ אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ברוך ה’ לעולם אמן ואמן”.

^[18] הלכות דעות פ”ד ה”א. השוו: חפץ חיים, ליקוטי אמרים פי”ג.

^[19] ספר חסידים מצוות לא תעשה ד. השוו: בן איש חי, שנה שניה, פרשת פנחס, הקדמה.

^[20] ראו באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט תכז, י ס”ק ע, לעומת סמ”ע שם ס”ק יב, ערוך השולחן חושן משפט תכז, ח, לבוש חושן משפט תכז, י.

^[21] ראו לדוגמה תוספות חולין קה ע”א.

^[22] תוספתא נדה פ”ב ה”ד, בבלי שבת קכט ע”ב, יבמות יב ע”ב, עב ע”א, עבודה זרה ל ע”ב. לא בכולם מוזכר העניין ש”דשו בו רבים”, בחלק משמע שכך דרכו של עולם. ראו לדוגמה: הרב אלחנן וסרמן, קובץ – שיעורים, כתובות לט, א, סי’ קלו.

^[23] דיון כזה מופיע ביחס לעישון סיגריות, כשמצד אחד מוזכרים דברי הר’ משה פיינשטיין (יתכן שטרם נודע היקף הסיכון בסיגריות) באגרות משה יו”ד ג, לה, ומאידך שורה של אחרונים, חלקם מאוחרים יותר, מסתייגים מאוד. כך לדוגמה החפץ חיים בליקוטי אמרים פרק יג, שו”ת יחווה דעת חלק ה’ סימן לט (אם כי הדברים פחות נחרצים ממה שהיה ניתן לצפות).