בין פרשה להלכה: ויקהל – מלאכת בונה במשכן – קבע או ארעי?

 

דבר ידוע הוא שמלאכות השבת נלמדו ממלאכות המשכן. הדבר מוזכר בדרך אגב במספר משניות במסכת שבת. כשהמשנה מתייחסת לאופן שבו אדם מתחייב על נשיאת דברים (בין רשות לרשות או ברשות הרבים) היא קובעת: “המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת”.^[1] ביחס להעברה בין רשויות היא מציינת: “המושיט חייב והזורק פטור שכך היתה עבודת הלוים”.^[2] בהקשר אחר, ביחס למלאכת כותב היא מביאה את דעת ר’ יוסי: “לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו”. הגמרא בהמשך תביא את הדברים המוכרים, שהמלאכות שהיו חשובות במשכן נרשמו כחלק משלשים ותשע אבות המלאכה.^[3]

ניידות המשכן

נחלקו הראשונים האם המלאכות נלמדו דווקא מהפעולות שנדרשו כדי לייצר ולבנות את המשכן וכליו, או גם מהפעולות שנדרשו לצורך התפעול השותף של המשכן.^[4] מעניין שדווקא מלאכות שקשורות להתניידות המשכן וכליו הן אלו שמוזכרות בתוך המשנה, ולא המלאכות שבפועל נדרשו ליצירת המשכן או לעבודת אהל מועד. ההדגשה הזאת מאירה את אופיו של המשכן כמפעל נייד, שלא קבוע במקום אחד.

האופי המיוחד הזה של המשכן משפיע על שאלה הלכתית מעניינת הקשורה למלאכת בונה, אחת המלאכות הבסיסיות ביותר בהקמת המשכן. במלאכות רבות של המשכן שאלת הקביעות היא משמעותית, והמלאכה נאסרת מדאורייתא רק במקרה שתוצאתה היא בר קיימא. כך קשר מוגדר דווקא קשר של קיימא.^[5] כתיבה שמתחייבים עליה היא כזאת שמתקיימת.^[6] ברם, כשמגיעים למלאכת המשכן, לכאורה הבניה כולה היא של מבנה ארעי שמטרתו להיבנות ולהתפרק.

קביעות ועראיות

התלמוד הירושלמי תוהה האם ניתן ללמוד ממלאכת בונה של המשכן את העובדה שאדם חייב מדאורייתא גם על בנין ארעי ולא רק על בנין קבע. וכך מופיעה המחלוקת בירושלמי:

מה בניין היה במשכן? שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה? א”ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם. א”ר יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה בנין לשעה בנין.^[7]

ר’ יוסי סבור שרק בנין של קבע נאסר משום מלאכת בונה , מכיוון שפירוק ובניית המשכן אינם ברשות אדם אלא על פי ה’, עצם הבניה נחשבת לדבר קבוע. לעומת זאת, לפי ר’ יוסי בי רבי בון, המשכן מראש נועד להיות נייד וזמני, עד שיכנסו לארץ, וממילא כל בניה מחדש של המשכן היתה בהגדרה ארעית, ובכל זאת נאסר גם בנין לשעה.

דברים דומים לדברי הירושלמי מובאים בבבלי ביחס להגדרת מלאכת סותר. לפי המשנה, ישנן כמה מלאכות שמהותן הריסה, אך מדאורייתא הן נאסרו בתנאי שהן נועדו לאפשר תיקון מחדש. לכן מדאורייתא לא נאסר אלא הקורע על מנת לתפור והמוחק על מנת לכתוב.^[8] בהמשך לכך היו שקבעו שגם מלאכת סותר היא על מנת לבנות. בקשר להגדרה זו מביאה הגמרא את הדברים הבאים:

וקסבר [וסובר] רבי יוסי: סותר על מנת לבנות במקומו – הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו – לא הוי סותר.

אמר ליה רבה: מכדי [מכיון ש], כל מלאכות ילפינן להו [לומדים אותם] ממשכן והתם [ושם] סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא! אמר ליה: שאני התם [שם שונה], כיון דכתיב על פי ה’ יחנו – כסותר על מנת לבנות במקומו דמי [דומה].^[9]

הגמרא מביאה אפשרות שלדעת ר’ יוסי כדי להתחייב על מלאכת הסתירה, לא מספיק שהיא נועדה לצורך בניה מחודשת, אלא שהסתירה מאפשרת את הבניה במקום הזה ממש. אחרת, היה אפשר לסתור את הבניין כולו, ושהבניה החדשה תהיה מחומרים אחרים. רק אם הבניה היא במקום הזה ממש, הסתירה היא זו שמאפשרת אותה. גם כאן הגמרא תשאל על הקשר למשכן, שם כל פירוק של המשכן נועד לבניה מחודשת במקום אחר, בתחנה חדשה במסע לארץ ישראל.

לפי רבינו חננאל (שם), כשם שמשך זמן הבניה היתה בלתי ידועה מראש ותלויה בקב”ה, כך לכאורה ה’ היה יכול לצוות אותם לבנות מחדש באותו מקום ממש, וממילא מבחינת הסותרים גם זו אפשרות ממשית. עם זאת, לדעת רש”י על סוגיה בעירובין שקובעת את מחנה ישראל כמחנה קבע, ולא כמחנה עראי, עצם קביעת המקום על פי ה’ היא היא ההגדרה של הקביעות.^[10] מכל מקום, נראה שהירושלמי נתן מקום לשתי הדעות – הן לדעה שיש למשכן קביעות מעצם החלטת ה’, וממילא בניית המשכן היא בנייה של קבע, והן לדעת שבניית המשכן היא במהותה בניית ארעי. הבבלי, לעומת זאת, הזכיר דווקא את הפסוק “על פי ה’ יחנו” שתורם להבנת בניית המשכן כבניה של קבע.

בניית אוהל עראי בשבת

לשאלה זו השלכה הלכתית בכל הנוגע לאיסור בניית אהל עראי בשבת. כולם מסכימים שבניה עראית של מבנה אסורה אף היא בשבת, בין אם מדאורייתא ובין אם מדרבנן.^[11] עם זאת, אם נניח מראש שהמשכן היה בניה של קבע, ממילא רק בנייה כזאת נאסרה בתורה, ובניית מבנה עראי, כמו אהל, תהיה בדרגת איסור פחותה יותר, ואף מותרת במקרים מסויימים. לעומת זאת, אם התורה אסרה מראש בניית מבנה עראי, אין מקום להתיר בניה על סמך היותו ארעי.^[12]

ברמה הרעיונית ניתן לומר שיש כאן גם מחלוקת כיצד לראות את המפעל הלאומי של המשכן, האם הוא מבנה ארעי, שנועד להבנות ולהתפרק כל זמן שבני ישראל בדרך לארץ ישראל ולמנוחת הקבע, או שמא עצם בנייתו על פי ה’ מקנה לו מעמד של קבע. אפשר שיש במשכן שבמדבר גם התמסרות לקביעות של העראיות, בבחינת אדם שיש לו סוכת עראי אבל חש בו כבית של קבע.^[13]

 

^[1] משנה שבת פ”י מ”ג.

^[2] שם פי”א מ”ב.

^[3] בבלי שבת עג ע”ב-עד ע”א (בשם אביי ורבא), שם צו ע”ב בהסבר דעת ר’ אליעזר.

^[4] ראו חקירה של האגלי טל בפתיחה לספר.

^[5] משנה שבת פט”ו מ”א-ב.

^[6] שם פי”ב מ”ה.

^[7] שבת פ”ז ה”ב (ובמקבילה פי”ב ה”א).

^[8] משנה שבת פ”ז מ”ב.

^[9] בבלי שבת לא ע”ב.

^[10] רש”י עירובין נה ע”ב ד”ה כיון דכתיב.

^[11] ראו לדוגמה: בבלי שבת קכה ע”ב.

^[12] לשאלה זו השלכה על היתר או איסור פתיחת מטריה בשבת, נושא שדנו בו גדולי עולם כדעת נודע ביהודה שאסר (תנינא או”ח סי’ ל) לעומת החתם סופר שהתיר (שו”ת או”ח סי’ עב)

^[13] וראו מחלוקת ר’ יהודה וחכמים, האם כשאדם עושה את סוכתו קבע, הוא צריך להישאר מבנה עראי, או שהוא צריך להיבנות כמבנה של קבע, לפי הסברו של רבא בבבלי סוכה ב ע”א.