בין פרשה להלכה חוקת – טעמי המצוות

עפ”י המדרש, שלמה המלך ניסה להבין את מצוות פרה אדומה, ולבסוף התברר ש”הקדוש ברוך הוא אמר חוקה חקקתי לכם, גזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי”.^[1] האם אמירה זאת מתיחסת דווקא ל”חוקת התורה” – מצוות פרה אדומה? או שמא יש כאן אמירה כללית  הפוסלת את החיפוש של טעמי המצוות?

אכן, יש שהתנגדו לנסיונות לתת טעמים למצוות. המשנה קובעת שאין להתפלל שהקב”ה ירחם עלינו כשם שריחם על קן ציפור במצוות שילוח הקן, והגמרא מעלה את האפשרות שזו “מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות”.^[2]

אחרים חששו שחיפוש טעמים למצוות יפגע בשמירת המצוות. חכמים לימדו אותנו שדווקא שלמה המלך, החכם מכל אדם, שביקש להבין גם את טעמי חוקות התורה, דווקא כשל באותם מצוות שהתורה פרטה את הטעמים שלה. על מצוות המלך ש”לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו” שלמה המלך דרש את הטעם כעיקר במקום האיסור – “אני ארבה ולא אסור” – אך “ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו…”.^[3]

לפי הגישות האלו, “אין אתה רשאי לעבור על גזירתי”, וממילא ריכוז המאמצים בחיפוש טעמים למצוות הוא מיותר או מזיק. ואמנם, אחרים קבעו שדווקא לימוד הטעמים מגביר את המוטיבציה לקיום המצוות. גם אם יש מצוות שנתפסות כרחוקות יותר מן השכל, מצוות רבות הן הגיוניות ומובנות.^[4]

מעבר למחלוקת העקרונית, חילוקי הדעות בעניין יכולות להשפיע על פסק ההלכה. המשנה מתארת מחלוקת בין ר’ שמעון לבין ר’ יהודה האם מותר לקחת משכון של אלמנה עשירה. התורה קבעה: “לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה”.^[5] הגמרא מביאה ברייתא לפיה ר’ שמעון מתיר לחבול (לקחת כמשכון) בגד של אלמנה עשירה. לדעתו, האיסור נובע מחובה אחרת – במידה שאין ללווה בגדים אחרים, המלווה חייב להחזיר את הבגד שנלקח כמשכון לקראת הלילה. ממילא, אם מדובר על אלמנה ענייה – המלווה יגיע אליה לעתים תכופות, ו”ישיא שם רע בשכונתיה”. אך אם היא עשירה החשש לא קיים, ולכן יהיה מותר לקחת ממנה משכון. ר’ יהודה לעומתו, אינו מחלק בין עניה ועשירה, כלשון הפשוטה של החוק.^[6] הגמרא רואה בר’ שמעון כמי ש”דורש טעמא דקרא” ומחפש את הטעמים של החוק.^[7]

גם שלמה וגם ר’ שמעון משתמשים בטעמי המצוות כדי לצמצם את חלות האיסור. אך במקומות אחרים ניתן לראות איך חכמים הרחיבו את מצוות התורה כדי לממש את טעמיהן, ובוודאי כאשר התורה עצמה גילתה את הטעמים הללו.

לדוגמא, חכמים מילאו גם את התוכן של המצווה “לשבות” בשבת, לא רק באמצעות איסורי המלאכה המוגדרים אלא גם באמצעים נוספים.^[8] הם הסיקו מסקנות לגבי ההתנהלות הנכונה ביום טוב מתוך הנחה ש”שמחת יום טוב מצווה” ויש להתאמץ בצורות שונות להשיג את המטרה הזאת.^[9] הם חיפשו את ההגיון הפנימי של המצווה, וניסו להרחיב אותו ליישומים נוספים.

לפעמים הפסוק עצמו מעניק דרישה כללית, וחכמים מילאו אותו בתוכן מוגדר. כך “ועשית הישר והטוב” נתפס כאמירה כללית בכיוונים שונים – לצורך של אדם לא לעורר על עצמו חשד; לעניין דינא דבר מצרא, שעניינו לתת העדפה לאדם לקנות את השדה שגובלת בשדה שלו, על פני קונים פוטנציאלים אחרים, וגם לדרישה לנהוג “לפנים משורת הדין”.^[10]

ניתן לומר שמחלוקת החכמים היא לא האם לחפש את הרציונל של המצוות, ולנסות להסיק מההגיון הזה הלאה. המחלוקת היא: האם ניתן לסמוך על ההגיון של המצווה גם כדי לצמצם אותה למקרים מסויימים שרק בהם ההגיון הזה רלוונטי? השאלה הזאת מתקשרת עם השאלה: האם כל הפרטים של המצווה צריכים להיות מוסברים לפי אותו הגיון?

ייתכן שהדבר קשור לתפיסה של פרה אדומה דווקא כגזירה. כשחוזרים למצוות פרה אדומה ניתן לראות שחכמים מיקדו את חוסר ההבנה של שלמה (וממילא שלהם) של מצווה זו דווקא בפרטיה ולאו בהגיון הכללי של המצווה. חכמים התקשו להבין איך מי הפרה המטהרים את הטמא, מטמאים את הטהור.^[11] בדרך כלל מה שמטהר – כגון מקווה – מטהר את הטמאים אך לא מטמא את הטהורים. חוסר העקביות בתהליכי הטהרות מעצימה את הקושי של השכל האנושי לקבל את הפרדוקס באפר פרה אדומה. מכיוון שקשה להבין את ההגיון הפנימי בכל הפרטים של המצווה, חכמים יסכימו עם שלמה: “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”.^[12]

ניתן לראות זאת במצוות נוספות שחכמים הגדירו כ”גזירת מלך”. לעיתים הביטוי “גזירת מלך” מתייחס לחובה לקיים את המצוות, בין אם נרצה ובין אם לאו.^[13] אך פעמים רבות בספרות חז”ל הכוונה היא לכך שלא כל פרטי המצווה מובנים, או שהתורה הגבילה את החלות של המצווה גם כשנראה לנו שטעם המצווה קורא להרחיב אותה.^[14] בהמשך לכך, גם חכמים שראו טעם במצוות עצמם, לא תמיד חשבו שאפשר למצוא טעם בכל פרט ופרט. כך קובע המדרש:

“‘הא-ל תמים דרכו אמרת ה’ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו’. אם דרכיו תמימים הוא על אחת כמה וכמה, רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב”ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות”.^[15]

אפשר להסיק מהמדרש שלקב”ה כלל לא אכפת מהתוצאות המעשיות של כל מצוה ומצוה לעצמה, והן ניתנו רק לצרף את הבריות, כלומר להעביר את בני האדם תהליך (כואב?) שבו הם משתפרים ומזדקקים, כמו מתכות שיש להפריד מהם את הסגסוגת. אך יתכן לומר, שהמדרש מתמקד בפרטי המצוות. לקב”ה אכפת שתהיה שחיטה, אך יתכן שבתוך מסגרת השחיטה אין הבדל באמת בין צוואר לעורף. כך עולה גם ביחס למצוות אחרות – כגון הבחירה דווקא בכבש או עז לצורך קרבן פסח, או פרטים אחרים בתוך עולם הקרבנות.^[16] העובדה שאין לכל פרט טעם לא מחייבת שנאמר שאין הסבר למצוות בכלל.

וכך קובע במפורש הרמב”ם:

“ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה א”א לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות, ומי שידמה שאלו יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת”.^[17]

ניתן לומר שהתורה קוראת לנו להקשיב לטעמי המצוות המפורשים, ולחפש גם את הטעמים הסמויים, ולהרחיב את הרעיונות שהתורה מקדמת לפרטים חדשים. לעיתים רחוקות חכמים כר’ שמעון יגבילו את מצוות התורה מתוך הבנת הטעמים. שאר החכמים יבינו את מגבלות ההבנה האנושית.

“זאת חוקת התורה”. כשהתורה באופן מפורש מגבילה את השכל האנושי, אנחנו עומדים דום. דווקא המקרים הללו מאירים את שאר העיסוק בתורה ככזה שמחפש את ההגיון, מחפש להטמיע את הרעיונות של התורה במקומות נוספים בחיינו, אך בלי פגיעה בשורת הדין של התורה.

 

 

 

 

 

^[1] תנחומא חוקת סימן ד. השוו: כוזרי, מאמר שני, כ”ו.

^[2] משנה ברכות פ”ה מ”ג, והשוו: משנה מגילה פ”ד מ”ט; בבלי ברכות לג ע”ב.

^[3] דברים י”ז יד-כ. בבלי סנהדרין כא ע”א. ראו גם טור יורה דעה קפא.

^[4] מצינו את החלוקה של רס”ג את המצוות לשמעיות ושכליות. ראו: אמונות ודעות מאמר ג אות א. הוא הסביר שגם למצוות השמעיות יש הגיון, אך הוא לא מובן מאליו אלא צריך ידע וזמן לגיע אליו. גם הרמב”ם חילק בין משפטים לבין חוקים, ועדיין סבר שיש הגיון מסוים לחוקים. ראו: הלכות תמורה פ”ד הי”ג, הלכות מעילה פ”ח ה”ח.

^[5] דברים כ”ד יז.

^[6] בבלי בבא מציעא קטו ע”א.

^[7] שם וכן: בבלי יבמות כג ע”א, עו ע”ב; גיטין מט ע”ב; קידושין סח ע”ב; סנהדרין טז ע”ב, כא ע”ב ועוד.

^[8] כך ניתן להבין את איסור ה”שבות”, לדוגמה: משנה ביצה פ”ה מ”ב. ראו מכילתא דר”י בא מסכתא דפסחא פרשה ט.

^[9] בבלי ביצה ט ע”א – י ע”א, ועוד.

^[10] דברים ו’ יח; תוספתא שקלים פ”ב ה”ב; בבלי בבא מציעא קח ע”א; רמב”ן דברים ו’ יח.

^[11] תנחומא חוקת סימן ד.

^[12] קהלת ז’ כג; קהלת רבה פרשה ז ובמקבילות.

^[13] תוספתא כריתות פ”א ה”ב.

^[14] לדוגמה: תוספתא סנהדרין פי”א ה”ו בנוגע לכך שיש רק בן סורר ומורה ולא בת סוררת ומורה; תוספתא נגעים פ”ג ה”ז בנוגע לדיני צרעת; מכילתא דר”י בשלח מסכתא דעמלק ביחס להגבלת פטר בהמה טמאה לחמורים דווקא; מכילתא דרשב”י כ”א לז ביחס לתשלום ארבעה וחמישה על גניבה וטביחה או מכירה של שור או שה; בבא בתרא קנט ע”א ביחס לפסול קרובים להעיד יחד; מכילתא דרשב”י י”ב ה על כך שקרבן פסח הוא דווקא מן הכבשים ומן העזים, ועוד אחרים.

^[15] בראשית רבה מ”ד א.

^[16] ראו לעיל, הערה 16.

^[17] ספר מורה הנבוכים ח”ג פכ”ו.