בין פרשה להלכה – פרשת וישלח – גיד הנשה: זיכרון ושכחה
על פניו, התמודדותו של יעקב עם המלאך ומצוות גיד הנשה נועדו להיות חלק מה”מגיד” שלנו על סיפור יציאת יעקב מבית לבן. אך, באופן אירוני, בגלל החומרות הרבות סביב האפשרות להוציא את הגיד מתוך הירך, מצווה זו כמעט נידונה לרדת לתהום הנשיה.
גיד הנשה במחשבה
לקראת כניסת יעקב לארץ הוא ירא מפני פגישתו עם עשו. לילה לפני הפגישה הוא פוגש דמות עלומה במעבר יבק. הוא אמנם מנצח את מתקיפו, אבל השני פוגע בו בכף יריכו, מה שיגרום לצליעה של יעקב. בעקבות הארוע התורה מספרת: “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה”.[1]
הסברים שונים ניתנו לכך. חלק מהפרשנים רואים את המאורע באור שלילי. לפי הרשב”ם, יעקב נפגע בגלל שניסה להתחמק מעצם המפגש עם עשו, למרות הבטחת ה’ שישמור עליו.[2] לפי חזקוני, בני יעקב לקחו על עצמם שלא לאכול את גיד הנשה, בשל העובדה שהם השאירו את יעקב לבד ולא נשארו לעזור לו במאבק.[3] אפשר לצרף לכך את דעת הספורנו שנמנעים מאכילת גיד השנה, כדי “למזער” את משמעות הפגיעה ולרמוז שזהו איבר חסר משמעות. אי אכילת גיד הנשה היא זכר לחסרון האמונה של יעקב או חסרון התמיכה של בניו.
אחרים רואים את המאבק באור מעט אחר. לדעתם, המפגש נועד לחזק את יעקב. חז”ל פרשו שהדמות העלומה, המכונה “איש” בתורה, הוא כ’שרו של עשיו’. הפגיעה ביעקב היתה בלתי נמנעת, בכל מאבק יש מחירים. מחיר המאבק במלאך הוא פגיעה בגיד הנשה, הגיד שמחבר בין עמוד השדרה לבין הרגל.[4] הוא עשוי לסמל את החיבור שבין הלב והמח לעולם המעשה, או לסמל את יצר החיים או את הצאצאים העתידיים.[5] ‘שרו של עשו’ מנסה לפגוע בדיוק במקום הזה, של חיבור בין הפנימי והחיצוני – עולם הרוח ועולם המעשה, של התמודדות עם יצר החיים, ושל הדאגה לדורות הבאים. כל אלו הם חלק מהותי מזהותו של יעקב, עליו הוא צריך להיאבק כשפוגש בכוחות הרעים שבעולם. הפגיעה הקטנה שנשארת מן המאבק עשויה לסמל דווקא את הצלחת המאבק, ואת היכולת להתגבר ולצאת מחוזקים מתוך המאבק כפי שיאמר בהמשך “ויבא יעקב שלם”.[6]
גיד הנשה בהלכה
חכמים ידעו לזהות את גיד הנשה, אך הוסיפו לאיסור גם גיד חיצוני לרגל שעליו ישנה מחלוקת בין עדות שונות בשאלה על איזה גיד מדובר.[7] בנוסף, חכמים אסרו הסתעפויות של הגידים הללו, ובספרות ההלכתית נאמר ש”ישראל קדושים הוסיפו גם את החלב שסביב גיד הנשה”.[8]
בפועל, יחד עם הקושי בזיהוי החלבים האסורים, ובמלאכת הניקור – של הוצאת הגידים, החלב שסביבם – ההסתעפויות וההחמרות הנוספות שהתקבלו בעדות השונות לאורך הדורות יצרו מצב שבקהילות רבות נהגו למכור את שני הירכיים האחוריים לנכרים ולא להתעסק בניקור הגידים.[9] אמנם, בקהילות אחרות, בעיקר קטנות יותר, נהגו לנקר את הבשר על ידי אנשים יראי שמיים, בקיאים, שלמדו מצפיה באנשים קודמים שידעו היטב את המלאכה.[10]
מצווה לדורות
אם כן, לאורך הדורות מתברר שהאיסור הלך וגדל. אולי צער הגלות, וההתמודדות עם הצרות, גרם למחירים להיראות ולהחוות כגדולים יותר. ואולי דווקא ההתחמקות מההתמודדות הגדילה אותה. אולי המתח בין החיים לבין האידאלים נהיה קשה מנשוא, והבחירה נהייתה להישאר עם הלב והמח ולוותר על הרגליים…
בפועל, רבים מאיתנו, גם אלו שקונים בשר שעבר ניקור, ובוודאי אלו שקונים בשר שויתרו בו על החלק האחורי של גוף הפרה, לא חווים את הרעיון שבא לידי ביטוי במצווה זו. ממצווה שאמורה להזכיר לנו את היכולת, ואת החובה, להתגבר במאבק הטוב מול הרע, אנחנו לעתים בוחרים דווקא בנשיה. מכיוון שמצווה זו עוסקת ב”סור מרע” ובעיקר במניעה, קשה לקבל בה תזכורת אקטיבית להתגברות בהתמודדות. בניגוד לפסח, מצה ומרור, שם מספרים את הסיפור באופן אקטיבי, לכאורה מצוות גיד הנשה מלמדת אותנו גם על הערך של התרחקות מהתמודדות.
ובכל זאת, מצווה זו, שלדעת רבים תוקפה רק מזמן מעמד הר סיני, מוזכרת דווקא בתוך סיפורי האבות.[11] כך שגם אם לא נחווה את המצווה, עדיין נשמע את הסיפור ונזכור אותו. נגיד באמצאות הגיד, כדי שלא תתנשי מינן [שלא תשתכח ממנו].
[1] בראשית ל”ב לג
[2] רשב”ם בראשית ל”ב כג-כט. אמנם, לדעתו (שם פס’ לג) לא אוכלים את הגיד כאות לניצחונו של יעקב.
[3] ראו גם דעת זקנים מבעלי התוספות**
[4] בבלי חולין צא ע”א; בראשית רבה עז, ג.
[5] ראו: הר’ אליעזר מלמד, פניני הלכה, ספר כשרות ב, פרק כא, עמ’ 42-43
[6] ראו ספר המצוות מצווה ג; רמב”ן בראשית ל”ב כו
[7] בבלי חולין צא ע”א, צג ע”ב; שו”ע יו”ד סה, ח.
[8] ראו בית יוסף יו”ד סה בשם רשב”א, תוספות ור”ן.
[9] שו”ת רדב”ז חלק א, קסב; חתם סופר יו”ד סח ועוד.
[10] ראו דיון אגרות משה יו”ד ב, מב.
[11] ראו מחלוקת ר’ יהודה וחכמים משנה חולין פ”ז מ”ו.
