בין פרשה להלכה: חיי שרה – ניחושים וסימנים
בימים אלו של מלחמה מסתובבות סגולות למיניהן להגנה על החיילים מפגיעה. מה יחס התורה לסגולות הללו, והאם ניתן לסמוך עליהן?
בפתח דברינו נציין שמשחר ההיסטוריה היהודית ועד ימינו, ניתן למצוא כיוונים שונים וזרמים שונים בכל הנוגע לעולם המיסטי. התורה אסרה להשתחוות לאלהים אחרים ולעסוק בכשפים ובקסמים, אבל כבר בתורה עצמה לא ברור טיב האיסור.[1] גישה אחת אומרת שיש כוחות על-טבעיים בעולם שבנ”א מסויימים כמו מנחשים וקוסמים יודעים לנצל, כפי שעשוי להשתמע מתיאורי חרטומי מצרים, מהסיפור אודות בלעם, ומסיפור בעלת האוב בספר שמואל. הכוחות אכן נמצאים, אבל לעם ישראל הם נאסרו כי לנו נאמר “תמים תהיה עם ה’ א-להיך”.[2] גישה שניה טוענת שסיפורי הניחוש והקסמים של התורה אף הם אחיזת עיניים, וכשם שאין אלהות באלהים האחרים, כך אין משמעות במעשיהם של קוסמים, מעוננים ומכשפים. ממילא האיסור לפנות לאלהים אחרים ולמעשים בעלי אופי מאגי קשור לרצון של התורה שנדבק באמת ולא נתפתה לשטויות ושגעונות.[3]
בהמשך לכך ניתן לראות כיוונים שונים ביחס ל”קבלת סימנים” והישענות על הסימנים הללו, בתוך דברי חז”ל והראשונים. הגמרא מביאה שהאיסור לנחש ולעונן הוא איסור לכוון את מעשינו על פי “סימנים” ומציאויות בעולם הפיזי.[4] כך אם אדם קובע שלא לצאת לדרך בגלל שבבוקר הלחם שלו נפל על הרצפה או שעבר לידו שועל, זהו איסור ניחוש. ואדם שמבקש שלא יתחילו גביית מסים ממנו, כי מי שמתחילים לגבות ממנו מיסים זה סימן רע, עובר גם הוא על האיסור. וכך גם אדם שבוחר לצאת לדרך בגלל שהיום הוא יפה.
ועם זאת, במקומות אחרים הגמרא קובעת שאפשר לפרש את הפסוק שילד מצטט כסימן טוב, או לבדוק אם הנר הדולק בעשרת ימי תשובה כדי לדעת אם השנה תהיה טובה.[5] באותה סוגיה נקבע שאפילו ניתן לעשות סימנים כדי לייצר מציאות טובה. כך מושחים את המלכים על המעיינות כדי שתימשך מלכותן, ואוכלים ירקות מסויימים בראש השנה, כדי שתתברך השנה.
אז מתי מותר להעזר בסימנים במציאות (או אפילו לייצר אותם) ומתי אסור?
חלק מהדיון נסוב סביב סיפור בפרשת חיי שרה – המעשה שקבע עבד אברהם כדי למצוא כלה ליצחק. הגמרא מביאה את דברי האמורא רב: “כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש”.[6] אליעזר קבע את השקיית הגמלים כסימן כדי לבחור את הנערה הראויה. כשיונתן ונערו ניגשו למוצב הפלשתים הוא קבע שאם החיילים במוצב יגידו “עלו אלינו” זה סימן שיש לתקוף את המוצב.[7]
הגמרא מפתיעה בכך שהיא מגדירה כמעשה ניחוש דווקא דמויות שמצטיירות לנו כחיוביות. ואכן, לפי חלק מהראשונים, דווקא המעשים הללו היו מותרים, שכן לסימן היה הגיון במציאות.[8] המבחן שקבע העבד לאשה המיועדת לא היה חסר הגיון ושרירותי, אלא נועד לבדוק את המידות הטובות של הנערה. כך גם המבחן שקבע יונתן נועד לבדוק את מידת השאננות של צבא האויב במוצב. ממילא, יש להבין שזהו הנחש היחיד המותר – נחש שמבוסס על הגיון אמיתי.
לחלופין אפשר לומר שהמעשה שלהם היה מותר, אבל הוא מלמד על ממד מסוים בתוך הניחוש שמגדיר האם הניחוש הזה אסור או מותר – מידת ההסתמכות על המבחן או הסימן שנקבע. במקרה של אליעזר ויונתן, הם “סינדלו” את עצמם, וקבעו לעצמם סימן שיכריח את הפעולה העתידית שלהם. ניחוש כזה, שבו הנחש קובע באופן מוחלט את הפעולה בהמשך, מוציאה את הבחירה מידי האדם ומעבירה את הכח לגורם חיצוני.[9] בהמשך לרעיון הזה, מותר להעזר בסימנים (אפילו שרירותיים?), ואף לנסות לייצר מציאות באמצעות הסימנים, אבל אסור לסמוך על הסימנים הללו באופן מלא. אם הסימן נועד לעזור להחליט, הוא בסדר. אם הוא הגורם המחליט, הוא כבר הופך לניחוש. כך עולה מדברי ראשונים רבים.[10]
ועם זאת, מצינו ראשונים שסברו שאפשר גם לסמוך על סימנים. “סימנא מילתא היא” אומרת שלסימנים אכן יש כח. אלא שצריך לבדוק שהם באמת עובדים. אם הסימן עבד שלש פעמים, אז אפשר לסמוך עליו.[11] אם כן, נראה שגם סביב שאלת הסימנים, ישנה מחלוקת עד כמה ניתן לחפש בעולם רמזים מעולם עליון שיכוונו אותנו בדרכנו, ועד כמה אנחנו צריכים להישאר בתמימותנו ולעשות את מה שנכון רק בגלל שהוא נכון.
סגולות
מכל מקום, גם בעניין סגולות ניתן לראות את המחלוקת הזו: האם השימוש הוא רק כתוספת בטחון, למען התחושה הטובה, כסוג של תפילה ותקווה פיזית שאנו נעזרים בה כדרך לבקש את רצוננו מאת ה’, או שמא הסגולות הללו הן נסיון שלנו לעקוף את רצון שמיים ולכפות את הרצון שלנו על המציאות.[12] במקרים מסוימים, כשיש הגיון לסגולות, או הוכחה שהן עובדות, חלק מהפוסקים גם יעניקו להן גושפנקא מעשית.
יש גם סוג אחר של סגולות – קיום מצוות מסוימות כדי לזכות בשמירה יתירה – סיעתא דשמיא – כמו הפרשות חלה קהילתית לרפואת חולה, חיל שמתחיל ללבוש ציצית כשיוצא למלחמה, ועוד כאלה. לפעמים יש קשר כלשהו בין מעשה המצווה והתוצאה הרצויה. מקובל ש”תשובה, תפילה, וצדקה מעבירים את רע הגזרה”. אפשר לטעון שציצית – המיועדת להזכיר לנו את המצוות ואת הקב”ה – יכולה לעזור לחיל להקפיד על התנהגות ישרה ולחזק את אמונתו.
חז”ל כבר הזהירו אותנו “אל תהיו כעבדים העובדים את המלך על מנת לקבל פרס” – אנחנו לא מקיימים מצוות כדי לקבל טובות בעולם הזה, הקב”ה אינו כספומט ואין לנו אפשרות למשוך מיתרתינו כשמתחשק לנו. ומצד שני, איך אפשר לטעון שהתחזקות במצוות ובאמונה היא דבר רע? חז”ל קובעים שהירא ורך הלבב שהיה שב מהמלחמה הוא כזה שירא מעבירות שבידו, וממילא אפשר להסיק שהתחזקות בקיום מצוות ובערבות הדדית, יכולה לסייע במלחמה. כמו כן, נראה שהעניין תלוי בתפיסה. אם אנחנו מנסים לכפות את רצוננו על המציאות ועל הקב”ה – אנחנו ממשיכים תפיסה אלילית ששמה את האדם במרכז. אבל אם רצוננו לקיים את רצון ה’ ובכך לזכות לשמירה יתירה – אפשר שיש בכך ערך רב .
אם נסכם, נוכל לומר בבירור שסימן, בוודאי כזה שמקובל על ידי אומות העולם, שאדם סומך עליו שיקבע את העתיד או את מעשיו, ומכריח את עצמו לפעול בהתאם אליו, הוא בעייתי בגלל איסור ניחוש. מבט רטרוספקטיבי המעניק משמעות למעשה מסוים ומתייחס אליו כסימן למה שקרה בעקבותיו, וסימנים שאנשים עושים כדי להעניק מזל טוב, וכעין תפילה באמצעים פיזיים היא מותרת. איזור הדמדומים הוא נעוץ בסימנים שהועילו בעבר ומשתמשים בהם כדי לקבוע התנהגות בעתיד. לדעת ראשונים מסויימים גם בכך יש איסור ניחוש, שכן האדם מנסה לפעול לא בהתאם למה שנכון אלא בהתאם למה ש”נקבע” עבורו. מכל מקום ישנה העדפה ללכת בתמימות בדרכי ה’. אף אם מוצאים סימנים, אפשר לקוות שיש בכך דיבור א-להי, אך לא לכפות את התקווה הזאת על ה’.
[1] שמות כ’ ב ועוד רבים; ויקרא י”ט כא, דברים י”ח י-יב.
[2] ראו לדוגמה רמב”ן שמות כ’ ב, רמב”ן דברים י”ג ב, ר”ן סנהדרין סה ע”ב, שו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן רפג ועוד.
[3] ראו לדוגמה רש”י שמות כ’ ב; ראב”ע דברים י”ג ב; ספר החינוך מצוה רמט ועוד.
[4] בבלי סנהדרין סה ע”ב – סו ע”א.
[5] בבלי הוריות יב ע”א.
[6] בבלי חולין צה ע”ב. וראו רמב”ם הלכות עבודה זרה פי”א ה”ד.
[7] בראשית כ”ד יב-יד, שמ”א י”ג א-יג.
[8] לדוגמה ראב”ד על הרמב”ם הלכות עבודה זרה פי”א ה”ד.
[9] ראו לדוגמה יראים סימן של”ה, רד”ק שמ”א י”ד ט.
[10] רמב”ם הלכות עבודה זרה פי”א ה”ד. השוו שו”ע יו”ד קעט, ג-ד ובדברי הרמ”א שם.
[11] בבלי חולין צה ע”ב על בסיס דברי יעקב בבראשית מ”ב לז. ראו רמ”א יו”ד קעט ד (שמביא את שתי האפשרויות).
[12] ראו מאירי על הוריות יב ע”א שקושר בין הסימן לסוג של תפילה
