בין פרשה להלכה מטות – היתר נדרים פורחים באוויר

“הבטחתי, אבל לא הבטחתי  לקיים” זה משפט שמיוחס ללוי אשכול. אכן, בהלכה, לא תמיד ברור שאדם חייב לעמוד במה שהבטיח, ודיבורים בעלמא לא מחייבים.^[1] אבל כשאדם נשבע או נודר, לדברים הללו יש תוקף הלכתי.^[2] התורה ייצרה מנגנון שבו אדם בוחר לחייב את עצמו ולתת להתחייבות הזאת תוקף מהתורה.

מוצא שפתיך תשמור

על פי רוב, בתורה אנחנו נמצא נדרים שקשורים להקדש – בין אם בהקדשת בהמה כקורבן, או הבטחה להקריב קרבנות;^[3] בין אם הקדשת מקום לה’, כגון האבן שיעקב מבטיח לעשות “בית א-להים”;^[4] ובין אם בהקדשת האדם עצמו (או שערו) לה’, אצל הנזיר.^[5] את השבועות נמצא בתנ”ך כחיזוק לדברים של אדם, או כדרך להבטיח שהוא אכן יעשה את מה שהוא מבטיח או מאיים.^[6] בגלל שהשבועה משתמשת בשם ה’, העובר על שבועתו או נשבע לשקר גם מחלל – באופן מילולי – את שם ה’.^[7]

התורה דורשת מאדם שיעמוד בדיבורו: “מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה’ אֱ-לֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ”, וקהלת מוסיף: “טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם”.^[8] בעקבות כך חכמים נחלקו האם התורה מתנגדת למוסד הנדר: “טוב מזה ומזה שאינו נודר בכלל”, או שיש ערך לנדר כשלעצמו, כל עוד עומדים בדיבור.^[9]

מצד אחד, אפשר לומר שיש בנדר נסיון לכפות על ה’ לנהוג כבקשתו של אדם – כשאדם קובע שאם ה’ יציל אותו, יגן עליו או יעזור לו לנצח במלחמה, ו”בתמורה” האדם יעשה דבר מה עבור ה’ – יש ניחוח של התמקחות עם ה’ עם טעם לפגם.^[10] גם הנסיון של אדם להוסיף על עצמו מחויבויות עשוי להיתפס כעומד בניגוד לרוח התורה, שכבר מציבה מספיק דרישות בפני האדם, ואף להתפס כדרך של האדם למנוע מעצמו בחירה חופשית.^[11] כך, כמו בסיפור נדר יפתח, הוא יגלה שהוא נמצא בדרך ללא מוצא, שהוא הכניס את עצמו אליו.^[12]

מצד שני, אפשר לראות בנדרים דבר חיובי, כאשר אדם מבין שאין לו לבוא בבקשות לה’, בלי שיהיה מוכן לתת מעצמו, וכאשר הוא מגייס את כל המשאבים שלו כדי לחייב את עצמו לפעול טוב בעולם.^[13] כך נדרה של חנה הביאה את שמואל לעולם, ובהמשך להנהגת ישראל.^[14]

הפרת נדרים

למרות ההתעקשות של התורה שאדם יקיים את מה שהתחייב אליו: ” לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”, היא פותחת פתח לביטול של נדרים, כאשר היא קובעת שאב יכול להפר את נדרי ושבועות בתו הנערה ובעל את נדרי ושבועות אשתו.^[15] היה ניתן לומר שהזכות להפר נדרים היא מעין זכות וטו שמוענקת לבעל או לאב, שהיו בעלי הרכוש במשפחה, בוודאי בכל הנוגע להקדשת בעלי חיים וכיו”ב, ובבני זוג – בכל הנוגע לקשר הזוגי.^[16] אפשר גם לראות בכך תפיסה פטרונית של האב או הבעל, שמופקדים על שלומה וטובתה של האשה או הנערה, וממילא מוענקת להם זכות וטו על החלטותיה.^[17] אפשר לראות בכך גם זכות שמוענקת לאישה, שמאפשרת לה מוצא מנדרים ושבועות בעייתיים.

בעוד שהתורה מעניקה אפשרות כזו לגבר שעומד בראש המשפחה ביחס לאשתו או בתו הנערה, נראה שהאפשרות הזו חסומה בפני האיש: “לא יחל דברו”. ואכן, כאשר יפתח נודר נדר הוא נאלץ לקיים אותו, עם כל הקושי שבדבר.^[18] מצד שני, כאשר שאול נשבע שמי שיאכל במהלך הקרב נגד הפלשתים יוצא להורג (בין בדברי הקללה המקוריים במהלך המלחמה ובין כאשר מתברר שה’ לא נענה באורים ותומים בסוף המלחמה), לבסוף לא פועלים בעקבות השבועה הזאת, ולא הורגים את יהונתן שאכל דבש, אלא: “וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה’ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת”.^[19] אפשר לומר שהעם הבין שיונתן לא חייב מיתה, בגלל שעבר על השבועה בשוגג. אפשר גם להבין שהעם הבין שהשבועה עצמה היתה בשגגה, והשלכותיה לא נלקחו בחשבון מראש, וממילא היא איננה מחייבת.^[20]

היתר נדרים

המשנה במסכת חגיגה קובעת “היתר נדרים פורחים באוויר אין להם על מה שיסמכו”.^[21] משנה זו עוסקת בקשר שבין דינים שונים לבין הבסיס שלהם בתורה, ומציינת שלפי ההלכה אפשר להתיר נדרים, למרות שאין לכך מקור בתורה. אפשר להבין מהמשנה שהמקור להיתר נדרים הוא הלכה למשה מסיני, כמו הלכות נוספות שעברו במסורת ואין להן מקור בתורה.^[22] ועם זאת, גם בבבלי וגם בירושלמי חיפשו לדין הזה מקורות (ומעניין שלא נשענו על הסיפור של יהונתן בן שאול).^[23]

אפשר לומר שהמקורות מתחלקים לשני סוגים. חלק מהמקורות מדברים על הלך הרוח של הנודר, שיכול להשתנות, וממילא מעיד שהנדר לא היה משמעותי ומחייב. “אשר נשבעתי באפי” מלמד על שבועה בכעס שאפשר לחזור בה;^[24] או “נשבעתי ואקיימה”, שכמו דבריו של אשכול, מלמדים שלפעמים אפשר להישבע ולא לקיים, ולא כל שבועה מתבררת כמחייבת.^[25] גם הפסוק שקובע ש”כל נדיב לבו” הביא נדבה, מלמדת שהרגש של הנדיבות צריך להיות גם בהחלטה לתרום, וגם להמשיך לזמן התרומה עצמה.^[26]

מקור אחר מתייחס לאפשרות של אדם חיצוני להתיר את הנדר: “לא יחל דברו, דברו הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו”.^[27] הרעיון הזה דומה לרעיון של הפרת נדרים. גם אם מתוך דברי חז”ל והראשונים מתברר שהמנגנון לא זהה, יש דמיון בכך שהאדם עצמו מחויב לדבריו, אך גורם חיצוני יכול לבטל אותם.^[28]

המקורות השונים להתרת נדרים באים לידי ביטוי בדינים השונים של התרת נדרים. בהלכה מתברר שיש שני מרכיבים חשובים בהתרת הנדר – הגורם המתיר – הוא צריך להיות חכם גדול או בית דין, ואופן ההתרה – חכמים דיברו על שני דרכים להתיר את הנדר: חרטה על עצם הנדר – שהנודר עצמו מתחרט שהוא נדר ומעוניין היה בעצמו לעקור את הנדר מעיקרו, ופתח – שבו גם אם האדם לא מתחרט על עצם הנדר, החכם עוזר לו לעמוד על הנקודה שאם היה ער בזמן הנדר למידע נוסף, הוא לא היה נודר את הנדר הזה.^[29]

למעשה, מדובר כאן על שני גורמים עיקריים – החכם או בית הדין מבטאים את הסמכות החיצונית שמתירה את הנדר. פרשת נדרים נמסרה לראשי המטות של בני ישראל, ואפשר לומר שכשם שהאחריות על הנדרים של הנשים והבנות נמסרו לראשי המשפחות, כך הנדרים של כלל ישראל נמסרו לראשי המטות.^[30] וכשם שאשה נודרת על דעת בעלה / אביה, כך למעשה האפשרות של התרת הנדרים מלמדת שבמובן מסוים אנשים נודרים על דעת הסמכות שבדורם.^[31]

הגורם השני הוא גורם החרטה – ההבנה שהנדר או השבועה נאמרו ברגע מסוים, בטעות ובלי לקחת בחשבון את כל הנתונים. ממד החרטה כשלעצמה באה מהאדם עצמו, שמבין את הטעות שבעצם הנדר. כשהוא לא מצליח לעשות זאת בעצמו, מגיע תפקידו של החכם, לא רק כמי שמתיר את הנדר מכח סמכותו, אלא גם כמי שעוזר לאדם להבין את הטעות שלו.^[32] חלק מן האחרונים סבורים שכל אחד מן היסודות מספיק בפני עצמו וחלק שנדרשים שני היסודות הללו יחד.^[33]

אפשר לראות בנדר מעין בחירה של האדם לוותר על זכות הבחירה. במקום לעשות את מה שהוא או היא חושבים נכון, יש בחירה של האדם “לסנדל” את עצמו באמצעות הנדר, להתחייב לעשות משהו באמצעות כח חיצוני, ומתוך התעלמות מההנעה הפנימית, שלא תמיד מתמידה (כפי שנכתב מראש, אפשר לראות בכך גם נסיון “לסנדל” את הקב”ה). כשהנדר עצמו חיובי, ומוביל לעשיה חיובית, אפשר לחשוב על צדדים לצדד בעצם הנדר “טוב מזה ומזה שנודר ומשלם”.^[34]

עם זאת, נראה שכנגד הוצאת זכות הבחירה מהאדם, התורה שבעל פה מלמדת אותנו על המנגנון המאזן – אדם חיצוני, שיבטל את כוחו החיצוני של הנדר, הכופה לעשות מעשה או לאסור לעשות מעשים כשהרצון כבר לא נמצא שם. באופן של התרת הנדר הזדון שבעצם הנדר הופך להיות שגגה, ומלמד שאפשר לבחור מחדש במעשים אחרים, ואפילו באותם מעשים, אבל באופן שאינו כפוי אלא בא מהרצון הנוכחי “טוב מזה ומזה שלא תדר כל עיקר”.^[35]

 

^[1] משנה בבא מציעא פ”ד מ”ב; בבא בתרא ג ע”א.

^[2] במדבר ו’, ל’; דברים כ”ג כב-כד.

^[3] לדוגמה דברים כ”ג כב-כד; יונה א’ טז, ב’ י; תהלים נ’ יד, נ”ו יג.

^[4] בראשית כ”ח כ-כב.

^[5] במדבר ו’ א-ח; השוו שמואל א’ א’ י”א.

^[6] לדוגמה: שמ”א ג’ יז, י”ד מד-מה; מל”א ב’ כג ועוד רבים.

^[7] ויקרא י”ט יב.

^[8] דברים כ”ג כד; קהלת ה’ ד.

^[9] תוספתא חולין פ”ב הי”ז; מדרש תנאים לדברים כ”ג כג; בבלי נדרים ט ע”א-י ע”א ועוד.

^[10] ייתכן להבין על היסוד הזה את דברי ר’ אלעזר במדרש שקובע שחנה, שנדרה נדר, הטיחה דברים כלפי מעלה. ראו: בבלי ברכות לא ע”ב.

^[11] לאיסור להוסיף על התורה ראו: דברים ד’ ב, י”ג א.

^[12] שופטים י”א ל-מ.

^[13] השוו: פרקי דר’ אליעזר פרק י’.

^[14] שמ”א א’-ג’.

^[15] במדבר ל’ ג-יז.

^[16] בבלי נדרים עט ע”ב;  בבלי כתובות עא ע”ב. שו”ע יורה דעה רלד, נה.

^[17] משנה נדרים פי”א מ”א; בבלי נדרים עט ע”ב; השוו: בבלי כתובות מו ע”ב-מז ע”א (ובמקבילות); שו”ע שם.

^[18] לעיל, הערה 12.

^[19] שמ”א י”ד כד-מה.

^[20] לדעה הראשונה ראו רמב”ן ויקרא כ”ז כט; מצודת דוד שמ”א י”ד מה. לדעה השניה השוו לפירוש מלבי”ם שם.

^[21] משנה חגיגה פ”א ה”ח.

^[22] ראו לדוגמה עלי תמר על ירושלמי חגיגה פ”א ה”ח.

^[23] בבלי חגיגה י ע”א; ירושלמי חגיגה פ”א ה”ח.

^[24] תהלים צ”ה יא.

^[25] תהלים קי”ט קו.

^[26] שמות ל”ה ה.

^[27] בבלי חגיגה י ע”א. השוו תוספתא חגיגה פ”א הי”א: “היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו אבל חכם מתיר לפי חכמתו” וירושלמי חגיגה פ”א ה”ח: “תמן תנינן ארבעה נדרים התירו חכמים וכל הנדרים לא חכמים הם שהן מתירין כתיב [במדבר ל ב] וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל תלה הפרשה בראשי המטות שיהו מתירין להן את נדריהן”.

^[28] לגבי נשים מדובר על האב או הבעל שמפירים את הנדר, ואילו תפקיד החכם להתיר את הנדר. היחס בין הדברים הללו לא ברור, וביחס לשניהם נשאל האם ההפרה או ההתרה עוקרים את הנדר למפרע או מרגע ההפרה/ההתרה, כאשר לגבי כל אחד מהם יש דיון עצמאי. ראו: בבלי נדרים סח ע”א-ע”ב; בבלי נזיר כא ע”ב (ביחס להפרת הנדר) לעומת כתובות עד ע”ב (ביחס להתרת הנדר), וברמב”ם הלכות נדרים פי”ג ה”ב לעומת הט”ו. לא נוכל להאריך בדברים הללו כאן.

^[29] לסיכום הדינים: שו”ע יו”ד רכ”ח א-ד.

^[30] ראו לעיל הערה 27, וראו בפירוש שד”ל לבמדבר ל’ ב.

^[31] לגבי האשה – בבלי שבת מו ע”ב ובמקבילות.

^[32] על היחס בין החרטה לפתח ראו: טור יורה דעה רכח.

^[33] ראו דיון בדברי ר’ אשר וייס:

התרת והפרת נדרים (תשע"ח)

^[34] ראו לעיל הערה 9.

^[35] שם.