כל הפוסטים

בין פרשה להלכה ניצבים-וילך – מצוות כתיבת ספר תורה

כ' באלול תשפ"ד | 23.9.24

לקראת סוף פרשת וילך, אנו לומדים על חשיבות כתיבת דברי התורה:

“וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ: וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד… הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ… וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:”[1]

פסוקים אלו עמומים ודו משמעיים. מצד אחד, משמע שהשירה שמשה צריך ללמד את בני ישראל היא שירת האזינו, שתבוא מיד בפרשה הבאה. מצד שני, הציווי ללמד את בני ישראל את השירה ולכתוב לא נכתב באופן ישיר על שירת האזינו. באמצע נכתב שמשה כותב את דברי השירה וגם שהוא מסיים לכתוב את דברי התורה על ספר “עד תומם”. באופן מעניין, גם על השירה שהוא מדבר באזני כל קהל ישראל נאמר שזה “עד תומם”. אם כן, הפסוקים מייצרים עמימות בשאלה האם השירה היא התורה או רק שירת האזינו.

רוב הפרשנים סבורים שכתיבת השירה בפשט הפסוקים היא שירת האזינו.[2] בני ישראל נדרשים לכתוב, ללמוד ולזכור באופן מיוחד. בנוסף, משה כותב את ספר התורה. עם זאת, הגמרא מביאה את דברי רבא, שכל אדם מישראל צריך לכתוב לעצמו את ספר התורה:[3]

“וכותב ספר תורה לשמו. תנא: ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו. אמר (רבא) [רבה]: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה – מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, איתיביה אביי: וכותב לו ספר תורה לשמו, שלא יתנאה בשל אחרים. מלך – אין, הדיוט – לא! – לא צריכא, לשתי תורות. וכדתניא וכתב לו את משנה וגו’ – כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו (עושה אותה כמין קמיע, ותולה בזרועו, שנאמר שויתי ה’ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט), אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר והיתה עמו וקרא בו – מקום הראוי לקראת בו.”

דברי רבא מובאים במסגרת הדיון על חיוב המלך לכתוב לעצמו ספר תורה, ובעקבות כך הוא לומד שהמלך צריך שתי תורות – אחת בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו.[4] מכל מקום, לדעת רבא, הן המלך והן האדם מישראל צריכים לכתוב בעצמם את ספר התורה. במקומות אחרים בספרות חז”ל משמע ש”השירה הזאת” היא שירת האזינו, אך נראה לכאורה שכאן המשמעות היא על התורה כולה.[5]

במקום נוסף הגמרא מתייחסת לכתיבת ספר תורה:

“וא”ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ס”ת מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק, כתבו – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. אמר רב ששת: אם הגיה אפי’ אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו”.[6]

בשם רב נאמר שמי שכותב ספר תורה, זה כאילו קיבלו מסיני, אבל לקיחת תורה, כלומר קנייתה, היא כמו חטיפת מצווה מהשוק. נשמע שהדבר מקטין או אף מבטל את הערך של קניית ספר התורה. נראה שרב ששת מציג עמדה מפשרת לפיה אף אם קנה את ספר התורה, אם הגיה בה אפילו אות אחת, זה נחשב כאילו הוא כתב את ספר התורה.[7]

מה משמעות כתיבת ספר התורה?

ניתן למצוא בדברי הפוסקים שלשה כיוונים מרכזיים. מדברי הרמב”ם משמע שהבין שפשט הכתוב הוא שיש לכתוב דווקא את שירת האזינו. עם זאת, הרמב”ם מסביר שיש איסור לכתוב את התורה מגילות מגילות. ממילא, אי אפשר לכתוב את השירה בלי לכתוב את כל התורה, ואז המצווה היא לכתוב את כל התורה. אולי בכך יש הסבר לכך שכתוב שמשה התחיל בכתיבת השירה אבל אז כתב את דברי התורה “עד תומם”.

הרמב”ם לא מסביר מדוע יש חובה לכתוב את ספר התורה. בהקדמה להלכות תפילין ומזוזה וספר תורה  הגדיר:

“הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. יש בכללן חמש מצות עשה, וזהו פרטן… לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו.”

עם זאת בספר המצוות כתב:

“והמצוה הי”ח היא שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב כמו שאמרו ‘כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני'”.[8]

מדברי הרמב”ם משמע שהעיקר הוא הימצאות התורה, אך יש ערך בתהליך הכתיבה. הרמב”ם מצמיד את ההלכה על כתיבת ספר התורה של כל אדם לחובה של המלך לכתוב לו שני ספרי תורה – האחד שיהיה בבית גנזיו, והשני שיקח איתו לכל מקום, ועליו נאמר בגמרא “ועושה אותה כמין קמיע”.[9] מטרת ספר התורה היא לא רק הקריאה בו, אלא הנוכחות המתמדת שלו בחיי המלך, והאדם. אפשר להציע שאם לדעת הרמב”ם, מצוות כתיבת ספר תורה היא למעשה הרחבה של מצוות כתיבת שירת האזינו, יש בכתיבת התורה ובדאגה שיהיה לאדם תורה מימד של עדות.[10] העדות צריכה להימצא בבית, וכתיבתה מעניקה לה משמעות יתר.

אפשרות אחרת היא שמצוות כתיבת ספר התורה היא סעיף במצוות לימוד התורה. היא דואגת לכך שלאדם יהיה ספר תורה זמין לצורך לימוד, כפי שכותב בעל ספר החינוך.[11] כך הוא מסביר גם את הדין, כפי שגם כתב הרמב”ם, שכתיבת ספר תורה מוטלת רק על גברים, שכן רק הם מצווים ב”מצוות תלמוד תורה”. בהמשך לכך אפשר לומר שתהליך הכתיבה, או לחלופין, תהליך ההגהה, הוא כבר שלב ראשון בלימוד ובהפנמה של התורה.[12]

מכיוון שעיקר המצווה של כתיבת ספר התורה היא כדי ללמוד תורה, פסק הרא”ש שבימיו (ובוודאי גם בימינו) אין צורך לכתוב את התורה, אלא דווקא חומשים שבהם לומדים.[13] הבית יוסף חלק על הרא”ש, שכן לא ברור שאפשר לצמצם את הדין בעקבות מציאת הטעם.[14] שולחן ערוך פוסק שיש מצווה לכתוב  ספר תורה, ושגם מי שכותב חומשים ללמוד מהם מקיים מצווה.[15]

 

אפשרות שלישית להסבר המצווה עולה בדברי הנימוקי יוסף, שמוזכרים גם בבית יוסף.[16] מדבריו עולה שהערך של כתיבת התורה היא הטרחה של האדם בדברי תורה. כשאדם קונה את ספר התורה בשוק, הוא בעצם מזלזל בהשקעה במצווה: “פירוש שאין לו שכר גדול כל כך כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר דאלמלא שבאה עליו בלא טורח לא היה עושה אותה”.

כתיבת התורה היא ביטוי לטרחה של אדם בתורה, או אולי אפשר לקרוא לזה “לעסוק בדברי תורה”. לא רק הצבת הספר על המדף ולא רק הלימוד של התוכן, אלא ההשקעה ברכישת החפץ הפיזי והתוכן שבתוכו.[17]

[1] דברים ל”א:יא, כב-כו, כח,ל

[2] ראו רש”י, רשב”ם ועוד.

[3] בבלי סנהדרין כא ע”ב

[4] כך ברוב כתבי היד.

[5] ראו לדוגמה נדרים לח ע”א.

[6]  מנחות ל ע”א

[7] הראשונים נחלקו האם ‘חטיפת המצווה’ מבטלת את הערך שלה כליל (כך משמע מדברי הרמ”א על שו”ע יו”ד רע, א) או רק מפחית מערכה (כדברי רש”י על אתר). כמו כן, נחלקו במה ההגהה עוזרת – האם היא מהווה סוג של כתיבה (כך משמע מהפשט, וראו גם כלי חמדה וילך אות ד, בהווא אמינא), או שהיא מציגה את הערך שבעצם הקניה, שכן אדם לא אמור להחזיק ספר תורה לא מוגה (תוספות מנחות לא ע”א אם הגיה). אפשר להציע שחז”ל גינו את מי שקונה ספר תורה, שכן הם ביקרו מאוד את מי שמוכר ספר תורה (בבלי מגילה כז ע”א ועוד), ויש בכך סיוע לאדם ‘להיפטר’ מספר התורה שבידו. ממילא, אם ספר התורה פסול, הקונה לא חיסר מהמוכר כלום (ראו לדוגמה: עלי תמר, ביכורים ג’ ו).

[8] מצוות עשה יח

[9] ביטוי זה מופיע בכל עדי הנוסח למעט כת”י הרב הרצוג, שם נשאר רק האיסור להכניס לבית הכסא וכו’. יש לציין שהרמב”ם עצמו לא מזכיר זאת, ומשמע שמטרת הספר כדי לקרוא בו.

[10] השוו: “לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים ל”א יט) עם “לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד” (שם כו). לשאלה האם העיקר הוא כתיבת האזינו או כתיבת התורה כולה ראו שו”ת שאגת אריה (ישנות) סימן לד.

[11] ספר החינוך מצווה תרי”ג.

[12] גם אצל משה רבינו, שלב חשוב בקבלת התורה ובהנחלתה היה הכתיבה שלה, בין אם לוחות שניים (שמות ל”ד כז-כח, אם כי הדברים סותרים פסוקים אחרים שם נאמר שה’ כותב את הדברים), ובין אם את התורה כולה.

[13] הלכות קטנות לרא”ש (מנחות) הלכות ספר תורה סימן א.

[14] בית יוסף יו”ד ע”ר.

[15] שו”ע יו”ד ע”ר:ב.

[16] נימוקי יוסף הלכות ספר תורה ב, ב; בית יוסף יו”ד ע”ר.

[17] יש לציין שלדעת השאגת אריה (סימן לה) לא ברור שמדובר בסעיף בתלמוד תורה, וממילא גם לא ברור לו שנשים פטורות. אמנם, מדבריו לא ברורה לגמרי מהות המצווה.

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, ותוכנית כתבוני והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין)