בין פרשה להלכה – פרשת בא – היתר אוכל נפש – מה בין שבת ליום טוב?

 

“מלאכת עבודה”

למרות שהשבת באה לעולם ראשונה, המפגש הרשמי הראשון של בני ישראל עם קדושה בזמן הוא דווקא עם יום טוב. בני ישראל מצווים על חג המצות עוד טרם יצאו ממצרים: “וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם”.^[2] הציווי על שני ימים בתחילת חג המצות ובסופה, כוללת איסור לעשות כל מלאכה, עם הסתייגות: “אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם”.^[3] פסוק זה, שמביא את האיסור ושוברו בצידו מתמקד בתוצר הסופי של האוכל כדבר שמתיר עשיית מלאכה.

בפרשת המועדות שבספר ויקרא, ניסוח הדברים יהיה מעט שונה, כפי שמופיע לדוגמה בחג המצות: “בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”.^[4] בפסוקים אלו המבט הוא על התהליך – בשבת וביום הכיפורים נאסרה “כל מלאכה” אבל במקראי הקודש של המועדים, מה שאנחנו מכנים “יום טוב”, נאסרה רק “מלאכת עבודה”, מה שמלמד שמלאכות אחרות הותרו.^[5]

מכשירי אוכל נפש

כאשר התורה מציגה נושא משני כיוונים שונים, פעמים רבות נמצא מחלוקות איזו נקודת מבט היא הקובעת. כאן אנחנו נשאל – האם מותר להכין אוכל על ידי מלאכות, או האם כל מלאכה שמכוונת להכנת אוכל מותרת. כך לדוגמה, נמצא מחלוקת בין ר’ יהודה לחכמים האם “מכשירי אוכל נפש הותרו”.^[6] האם מותר לתקן סכין לצורך שחיטה, או תנור לצורך אפייה, שכן דברים אלו יאפשרו להכין את האוכל, כדעת ר’ יהודה; או שמא רק מלאכות העוסקות באוכל עצמו וקשורות לאוכל נפש ממש יהיו מותרות, כדעת חכמים? ההלכה בעניין הזה מעט עמומה שכן לדעת ראשונים רבים, הלכה כר’ יהודה באופן עקרוני, אבל באופן מעשי יש לכך מגבלות רבות.^[7]

הוצאה מרשות לרשות

ההבחנה בין שתי נקודות המבט יכולה להסביר מחלוקת נוספת, בין בית הלל לבין בית שמאי. בית הלל מתירים להוציא מרשות לרשות ביום טוב דברים שהם לא רק אוכל. המשנה מציינת: “בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין”.^[8] דעת בית שמאי ברורה למדי. במסגרת איסורי מלאכה, נאסרה גם הוצאה מרשות לרשות, אך מותר לשלוח מנות מאיש לרעהו – כפי שנחמיה מתאר שהיה נהוג ביחס לראש השנה: “לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ”.^[9] לפי בית שמאי לא תהיה בעיה לשלוח מנות ביום טוב, אבל לא דברים אחרים, ולא להוציא מרשות לרשות https://docs.google.com/document/d/1XzdWUnBBHiFY-wSZZC-2WuQ2JfnXu95p/edit?usp=sharing&ouid=111917983269468880564&rtpof=true&sd=true.^[10] אבל בית הלל התירו גם להוציא קטן, לולב וספר תורה. מדוע?

בגמרא הציעו לשאלה זו שתי תשובות.^[11] התשובה הראשונה היא ש”מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך”. לכאורה התשובה הזו תמוהה ביותר. האם נאמר ש’מתוך שהותרו מלאכות לצורך פיקוח נפש בשבת, הם יותרו גם שלא לצורך פיקוח נפש?!^[12] כיצד ההיתר לצורך מסוים, הופך את המלאכה למותרת?^[13]

אם נחזור לנקודת הפתיחה, ניזכר בשתי נקודות המבט שהתורה מציגה ביחס למותר ביום טוב. לפי ספר שמות, רק מה שנועד לאוכל נפש מותר, וכך ניתן להסביר את עמדת בית שמאי.^[14] אבל לפי ספר ויקרא, התוצר של אוכל נפש מגדיר אלו מלאכות נחשבות ‘מלאכות עבודה’, כשהמלאכות שנועדו להכנת אוכל לא נכללות בקטגוריה הזאת. ממילא, אם המלאכה הותרה לצורך אוכל נפש, ניתן להבין שהיא לא מלאכת העבודה האסורה, אלא מלאכה מותרת. מכאן, מלאכת ההוצאה מותרת גם כדי להוציא את הלולב ואת הקטן.

ייחודו של יום טוב

הגמרא מציעה גם תשובה נוספת, והיא שאין איסור הוצאה ביום טוב. הגמרא מצטטת את הפסוק בירמיה שקובע שאסור להוציא בשבת, ומסיקה ממנו שרק בשבת קיים האיסור הזה.^[15] למעשה, איסור ההוצאה הוא אחד האיסורים הבודדים שנלמדו באופן מפורש מפסוקים בתורה.^[16] יש שלמדו את האיסור מהמפגש המעשי הראשון של ישראל עם השבת, בסיפור המן, כשנאסר על בני ישראל לצאת (עם כליהם) ללקוט מן ולהחזירו לתוך האהלים.^[17] יש שלמדו את האיסור מכך שהבאת התרומות, כלומר החומרים הנדרשים לבניית המשכן, הוגדרה כמלאכה.^[18] כאן זה לא יוחד דווקא לשבת, אבל מתאר מפגש ראשוני של העם עם מלאכות המשכן, שכן זו המלאכה הראשונה שנדרשה לצורך בניית המשכן.^[19] ממילא, אם מלאכות שבת נלמדו מהמשכן, זו המלאכה הראשונה שנלמדת.^[20]

האפשרות הזאת, שמלאכה הוצאה ייחודית לשבת, מעמידה אותנו על אופי שונה של שבת ויום טוב. אם מתמקדים רק באוכל, ניתן להצביע על יום טוב כיום של שמחה, בעוד שבת היא יום של מנוחה.^[21] ברם, כשמוסיפים למשוואה גם את היתר ההוצאה, אפשר לראות גם את המטרות השונות של שבת ויום טוב באופן אחר. בסיפור המן נאמר: “אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי”.^[22] מטרת השבת היא התכנסות פנימה. איסור ההוצאה והכנסה הוא רק ביטוי אחד לעניין הזה. כל צורכי שבת אמורים להיות מוכנים מראש, ואפשר להכניס בנחת את הקדושה לבית פנימה.

יום טוב, לעומת זאת, ממוקם במקום אחר גיאוגרפית. בשלשת הרגלים נדרשים: “שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'”.^[23] ברגלים, הדרישה היא להגיע למקום הקודש, אל בית ה’. השהות היא ברחובה של עיר, באהלים או סוכות, באירוח בחדרים מפוזרים, או תחת כיפת השמים. הכנת כל האוכל מראש היא פחות אפשרית, במיוחד כשמדובר על קרבנות שלמים, וכן האיסור להוציא מרשות לרשות ולהימנע מהתנהלות במרחב הציבורי אינה תואמת לאווירת החגיגיות והמפגש של יום טוב. אמנם, כששבת ויום טוב מתנגשים, מוצאים את הפתרונות, אך זהו לא האופי הבסיסי של הימים הטובים. אלו ימים שמתאפיינים ביציאה מן הבית, אל המרחב הציבורי. במקום להכניס את הקודש פנימה, יוצאים אליו החוצה.^[24]

בימינו, ההבדלים בין שבת ליום טוב מיטשטשים. עם יצירת העירוב בכל עיר ושכונה, איבדנו את התחושה המתכנסת שנלווית לאיסור ההוצאה מרשות לרשות. לעתים נדמה שרק יהודי מקומות מסוימים בחו”ל וחיילינו בצבא חשים את השבת במלוא עוצמתה. עם הרצון לנוח גם ביום טוב, והמצאת המקרר והפלטה, אנשים רבים עושים את עיקר הכנות האוכל ליום טוב מבעוד יום, כשלרבים ההבדל בין יום טוב לשבת נעוץ בשאלה אם מחממים אוכל נוזלי בבוקר. אמנם, יש לא מעט שמבשלים גם ביום טוב, אבל זה לא הכרחי ולא נמצא בכל הבתים. בפועל, יוצא שלרובנו ההבחנה בין שבת ליום טוב כמעט ולא מורגשת. למרות הטשטוש המעשי בין יום טוב לשבת, ניתן לשמור באופן תודעתי על ההבדלים הללו. להתאמץ יותר להגיע אל הקודש, ולהתחבר לעם ישראל במועדים, ולהפנות את המבט פנימה, ולהכניס את הקדושה הביתה בשבת קודש.

^[1] הדברים הללו לקוחים בחלקם מתוך פרק בספר “מאוהל מועד לימי מועד – עיוני מקרא, עיוני משנה, עיוני דרשה” שעתיד לצאת לאור בשנה הקרובה בשיתוף פעולה של מתן והוצאת קורן.

^[2] שמות י”ב טז.

^[3] שם.

^[4] ויקרא כ”ג ז. מופיע באופן דומה גם לגבי המועדים האחרים: ויקרא כ”ג ח, כא, כה, לה-לו [רק לגבי יום הכיפורים נאסרה כל מלאכה. שם, פס’ כח-לא].

^[5] הרמב”ן הגדיר את המלאכות הללו כמלאכות הנאה (פירוש לויקרא כ”ג ז), ואילו הבית יוסף בשם הרב המגיד (על או”ח תצה) ציין שהמלאכות שהותרו הן מלאכות שאדם עושה לעצמו, לעומת מלאכות עבודה שהן מלאכות שהעבד עושה לרבו, שהן גם מלאכות שנעשות לימים רבים (באופן תעשייתי ולא ביתי).

^[6] תוספתא מגילה פ”א ה”ז; בבלי ביצה כח ע”א (ועוד).

^[7] במשנה משמע שהדבר נתון במחלוקת בין ר’ יהודה וחכמים, בבבלי ביצה כח ע”א-ע”ב משמע שרב חסדא פסק כר’ יהודה כ”הלכה ואין מורין כן”, אך בסוגיה אחרת משמע שפסיקה כחכמים (ביצה כב ע”א, לענין כיבוי האש לטובת הקדירה, וראו בתוספות שם). לסיכום ראו בית יוסף, שו”ע ורמ”א באו”ח תצה, תקט, תקיד.

^[8] משנה ביצה פ”א מ”ג.

^[9] נחמיה ח’ י.

^[10] ראו גם משנה ביצה פ”א מ”ט-י.

^[11] בבלי ביצה יב ע”א.

^[12] כך שואל האור זרוע חלק א – שאלות ותשובות סימן תשנד.

^[13] מדברי ראשונים רבים משמע שההיתר הוא לא “שלא לצורך כלל” (כדעת רש”י על ביצה יב ע”א), אלא “שלא לצורך אוכל נפש” אלא לצרכים אחרים. ראו: ר”ח (שמצריך צורך מצווה), תוספות שם ד”ה ה”ג רש”י (שכולל כל צורך יום טוב).

^[14] אמנם, גם כאן נמצא שיש מלאכות שהוגבלו, כאשר ניתן לעשותם מערב יום טוב, או שמהותם מלאכה לימים רבים. אפשר שהדבר נעוץ בסברה ואפשר שבדרשה. ראו: תוספות ביצה ג ע”א ד”ה גזרה. דיון זה נאמר גם לשיטת בית הלל, אבל נראה שהוא נכון גם לשיטת בית שמאי. דיון דומה יש בהבחנה בין תיקון קטן של כלי במכשירי אוכל נפש, לבין עשיית כלי שגם ר’ יהודה יאסור. ראו לדוגמה דיון בבית יוסף אורח חיים תקט ובשו”ע ורמ”א שם סעיף א.

^[15] ירמיהו י”ז כב.

^[16] לצד איסור הבערת אש (שמות ל”ה ג). אמנם משמות ל”ד כא אפשר להוסיף את איסור החרישה והקצירה, אך חז”ל פירשו איסורים אלו על השמיטה (לדוגמה משנה שביעית פ”א מ”ד). כמו כן, ברור למדי שאסור לקושש עצים בשבת (במדבר ט”ו לב), אך מלאכה זאת איננה אחת מל”ט אבות מלאכה, וחכמים נחלקו באיזו מלאכה מדובר (בבלי שבת צו ע”ב). למעשה, רבים נקטו שרק שתי המלאכות הללו – הוצאה והבערה – הותרו ביום טוב שלא לצורך, שכן הן היחידות שנאסרו באופן מפורש בשבת. ראו רמב”ם הלכות יום טוב פ”א ה”ד (וראו בפירוש יד פשוטה של הר’ נ”א רבינוביץ), טור או”ח תצה ורדיון של הבית יוסף שם.

^[17] שמות ט”ז כז-ל; בבלי עירובין יז ע”א.

^[18] שמות ל”ו ו-ז; בבלי שבת צו ע”ב.

^[19] יש לציין מחלוקת גרסאות וראשונים בשאלה האם איסור המלאכה הזה נאמר דווקא ביחס לשבת. ראו תוספות על בבלי שבת צו ע”ב ד”ה ממאי; רש”י שבת ב ע”א ד”ה שתים שהן ארבע בפנים.

^[20] על לימוד מלאכות השבת ממלאכות המשכן ראו לדוגמה בבלי שבת עג ע”ב – עד ע”א ועוד רבים.

^[21] ראו לדוגמה שמות כ’ י לעומת דברים ט”ז יא-טו, ורמב”ם הלכות שבת פכ”ד הי”ב לעומת הלכות יום טוב פ”א ה”ה.

^[22] שמות ט”ז כט.

^[23] שמות כ”ג יז.

^[24] השוו רמב”ן ויקרא כ”ג ב.