בין פרשה להלכה פרשת האזינו – קידוש השם

פרשת האזינו מציגה בפנינו מעגליות של ההיסטוריה היהודית, כאשר עם ישראל חוטא, נענש, ונגאל – אך לא בגלל חזרה בתשובה, אלא בגלל השיקול של הקב”ה שעניינו ‘מה יגידו הגוים’.^[1] השיקול הזה נישא בפי משה רבינו לאחר חטא העגל ולאחר חטא המרגלים, ובדברי יהושע לאחר המפלה בעי, למרות שלא ידע על איזה חטא היא באה.^[2] הנביא יחזקאל כבר יסביר שלשיקול הזה קוראים דאגה מפני ‘חילול השם’, ותיקון הבעיה הוא ‘קידוש השם’.^[3]

כאשר אנו חפצים בסליחה או בגאולה ופונים לקב”ה כדי שידאג לשמו המחולל, אנו מניחים שמי שאחראי לקידוש השם הוא הקב”ה בכבודו ובעצמו. אבל בתורה עצמה מצאנו את האחריות שלנו לקידוש השם, וכן ביטוי אחר של דאגה של ה’ לקידוש שמו.

התורה מצמידה את חיוב קידוש השם ואת האיסור לגרום לחילול השם להקשרים הלכתיים מובהקים. שבועת שקר בשם ה’ היא חילול השם, ברמה הכי פשוטה שכן היא מחללת את הקדושה שנושא שמו של הקב”ה.^[4] גם עבודה זרה, שלמעשה פוגעת בריבונו, וממילא בשמו של ה’ בעולם, היא חילול השם.^[5] וגם פגיעה בקדשים של ה’ היא חילול השם.^[6]

למעשה, התורה קובעת ביחס למצוות כולן שקיומן הוא קידוש השם וחילולן חילול השם.^[7] מתברר, שכל רגע שבו אדם מקבל על עצמו את ה’ כא-להים, הוא מקדש את שמו בעולם. ואם כן, למרות האינטואיציה של רבים, קידוש השם וחילולו לא תלוי בהכרח בשאלת הקהל. האדם יכול לקדש או לחלל שם שמים בינו לבין עצמו, מה שנקרא בפי חכמים “חילול שמים בסתר”.^[8]

בתורה, אנחנו מגלים שכאשר בני ישראל אינם שומעים בקול ה’, כלומר מחללים את שמו, ה’ נדרש לקדש את שמו באמצעות הענשה של בני ישראל: “בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד”.^[9] ממילא, נוצר מצב בעייתי שבו, כאשר ה’ מקדש את שמו בקרב ישראל, באמצעות הענשתם, הוא פוגע בשמו בקרב הגוים, שמפרשים זאת כחולשה של א-להי ישראל.^[10] וכך אנו מוצאים את תנועת המטוטלת של הענשת ישראל על חטאיהם, וגאולתם כדי לשמור על שם ה’, שמופיע בשירת האזינו.

ביטויים הלכתיים לקידוש השם

בהלכה, מטבע הדברים, מרכז הכובד עובר לאחריות האישית לקדש את שם ה’, בוודאי כאשר אנחנו אחראים לחילול שמו של ה’ בגוים בגלל חטאינו. מהכפילות בפסוק: “וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם”, חכמים למדו שיש חובה הן להימנע מחילול השם והן לפעול באופן אקטיבי, אפילו בכדי מסירות נפש כדי לקדש שם שמים.^[11]

הדרישה למסור את הנפש נולדה מתוך המפגש בין עם ה’ לבין הנכרים, ועדיין המוקד של המצווה היא דווקא “בתוך בני ישראל”.^[12] כאן אנו פוגשים את אחד הביטויים המובהקים של קידוש השם, המוכנות של אדם למות כדי לקיים את מצוות ה’ וכדי להשאיר על אמונתו ונאמנותו.^[13] אבל בחז”ל ניתן למצוא גם שיקולים של ‘קידוש השם’ בתוך האופן שבו התורה מוצגת לעיני הגוים, דרך ההבנה של מספר חכמים ש”גזל הגוי” (אפילו למי שחושב שזה לא אסור מהתורה) אסור (מדברי חכמים) מפני חילול השם’, ושגם אם אין חובה להשיב אבידה לנכרי, משיבים אבידה כדי לקדש שם שמים.^[14]

המפגש היומיומי בין יהודים לבין נכרים, מדגיש את החשיבות לקדש שם שמים לא רק בינינו לבין עצמנו, אלא גם בינינו לבין הגוים. מכיוון שאנו אחראים לסילוק ההשגחה הא-להית על ישראל, אנו נהיים אחראים גם על קידוש שמו בפני הגוים, בין במסירות נפש על תורה ומצוות ובין באופן שנציג את חיי התורה.

בתורה עצמה מתואר שה’ מדקדק יותר עם הנהגת ישראל – בני אהרן בחנוכת המשכן ומשה ואהרן כאשר הם נמנעים מקידוש השם במי מריבה. כך החכמים ראו עצמם כאחראים על קידוש שם ה’ בקרב בני ישראל.^[15] כאשר אדם הוא בעל תפקיד ציבורי, הוא צריך לשמור ביתר שאת על ניקיון כפיים והרחקה מחשד, וכן הוא צריך לקחת אחריות על האופן שבו אנשי תורה נתפסים.^[16]

החיבור שעושים חכמים בין קידוש השם לבין אהבת ה’, תופס את הלב של העניין – אם ה’ חשוב לנו, אם שם ה’ אומר לנו משהו משמעותי, אם אנחנו אוהבים אותו, ממילא – נעשה הכל כדי לא לפגוע בשם הזה, וגם נעבוד כמיטב יכולתנו להביא אחרים להשתתף ברגשות האלו:

“היכי דמי (איך נראה) חילול השם?… אביי אמר: כדתניא (כפי שמובא בבריתא), ,ואהבת את ה’ אלהיך, – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ‘ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר’.

אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר ‘באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו'”.^[17]

^[1] דברים ל”ב.

^[2] שמות ל”ב יא-יג, במדבר י”ד יג-יז, יהושע ז’ ז-ט.

^[3] יחזקאל כ’, ל”ו טז-לח, ועוד.

^[4] ויקרא י”ט יב.

^[5] ויקרא כ’ ג.

^[6] ויקרא כ”א ו, יב, כג.

^[7] ויקרא כ”ב לב.

^[8] משנה אבות פ”ד מ”ד, תוספתא סוטה פ”ו ה”ד, בבלי סוטה לו ע”ב ועוד.

^[9] ויקרא י’ ג.

^[10] לדוגמה יחזקאל ל”ו טז-לח.

^[11] ויקרא כ”ב לב; ספרא אמור פרשה ח, תחילת פרק ט אות ד.

^[12] שם.

^[13] בספרות חז”ל ניתן למצוא מחלוקת האם זה קשור לדין של קידוש השם או לאהבת ה’. ראו לדוגמה בבלי סנהדרין עד ע”א; רמב”ם יסודי התורה פ”ה ה”א לעומת ספר יראים סימן תד.

^[14] תוספתא בבא קמא פ”י הט”ו (אמנם יתכן ששם מדובר על שבועת שקר), ירושלמי בבא קמא פ”ד ה”ג, דף ד ע”ב; בבלי בבא קמא קיג ע”א; ירושלמי בבא מציעא פ”ב ה”ד, דף ח ע”א. להלכה אסור לגזול את הגוי מדאורייתא (רמב”ם הלכות גזילה ואבידה פ”א ה”ב, שו”ע חו”מ שמח, ב).

^[15] ויקרא י’ ג, במדבר כ’ יב-יג; יומא פו ע”א.

^[16] שם; רמב”ם, הלכות יסודי התורה פ”ה הי”א.

^[17] בבלי יומא פו ע”א.