בין פרשה להלכה – פרשת ויגש – תפילת הדרך

 

בפרשותינו עולה שוב ושוב סכנת הדרך – יעקב אבינו חושש לתת לבנימין לרדת למצרים, אפילו באופן זמני שמא “וקראהו אסון בדרך”; כשיוסף שולח את אחיו חזרה למצרים להביא את יעקב הוא מזהיר “אל תרגזו בדרך”.^[1] הדרך הוא מקום מסוכן, כפי שהתברר גם בסיפור הליכת יוסף לאחיו, ממנו הוא לא חזר. החשש שעולה מסיפורי יוסף, גם אם הוא לא קרה בפועל, היה חשש של “חיה רעה אכלתהו”.^[2] לצד זאת, אפשר למצוא בדרך לסטים שגונבים בני אדם ומוכרים אותם. בין אם נגדיר את האחים כ”ליסטים” הללו, לצערנו, ובין אם  המדינים העלו את יוסף מהבור ומכרו אותו לישמעאלים ולא אחיו, ניתן ללמוד מכאן על הסכנות של הדרכים, שם יש חיות רעות ואנשים רעים.^[3]

“אל תרגזו בדרך”

חז”ל למדו מההנחיות של יוסף, הנחיות להולכי הדרכים – הוא שילח את אחיו כשהבוקר אור, כלומר בשעות השמש, ואמר להם לא לרגז בדרך – כלומר להגיע לישוב בשעות האור ולהיזהר מעיון גדול מדי בלימוד תורה.^[4] אמנם, חכמים הנחו אנשים ללמוד תורה בדרך, כחלק מההגנה בדרכים, אך להיזהר מעיון מעמיק. עיון כזה עשוי להוביל להסחת הדעת או למחלוקות.^[5] ניתן לראות שחכמים חיפשו את דרך האמצע, לפיו יש הגנה בהליכה בדרך (לימוד תורה), בלי סכנות נלוות של מחלוקות והסחות דעת. יש לציין שגם בלימוד התורה יש סכנה ועל כן גם בכניסה לבית המדרש וביציאתו תיקנו תפילה, שלא תארע דבר תקלה. ניתן לראות שהתורה מגינה בדרך, אבל בהגעה לכדי מחלוקת ומריבה יש סיכון מחודש.

תפילה במקום סכנה

באופן דומה לשאלת הלימוד בדרך, ניתן לראות שתי התייחסויות שונות לתפילה שנאמרת בדרכים. מצד אחד, חכמים קבעו שמי שהולך במקום סכנה, לא מתפלל את התפילה הרגילה, אלא מתפלל תפילה מקוצרת: “רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה. אומר: הושע השם את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך בא”י שומע תפלה”.^[6] ההנחה שעומדת מאחרי דברים אלו, שגם נפסקו להלכה, היא שאי אפשר להתרכז בתפילת עמידה בהליכה בדרכים, במקום של סכנה.^[7] כשם שאי אפשר להעמיק בסוגיות לימודיות, כך אי אפשר להתכוון ולהתמקד בתפילת העמידה השלמה, ויש להמירה בתפילה קצרה וכוללת. ואמנם, כאשר אדם מגיע למקום יישוב ויישוב הדעת, הוא צריך לחזור ולהשלים את התפילה שהחסיר.^[8]

תפילת הדרך

לצד זאת, חכמים ייחדו תפילה מיוחדת על עצם הסכנה של הדרכים, וקבעו שיש להתפלל על הדרך עצמה: “אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי, וכשאתה יוצא לדרך – המלך בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך”.^[9] בסוגיה זו הגמרא קבעה שאת תפילת הדרך יש להגיד “משעה שמהלך בדרך… עד פרסה”.

לפי רש”י ור”ן, התפילה הזו היא מעין בקשת רשות לצאת לדרך: “המלך בקונך וצא”.^[10] לכן, לדעת רש”י, יש לומר את התפילה ממש בתחילת הדרך, עד פרסה מתחילת ההליכה. חכמים שהלכו בעקבותיו, אף התפללו לפני היציאה מן הבית, כבקשת רשות לצאת לדרך.^[11]

לדעת בעל הלכות גדולות, וראשונים אחרים בעקבותיו, התפילה היא על סכנות הדרך, וממילא כל עוד יש חשש סכנה אפשר לומר אותה. שיעור ה”פרסה” שנאמר בסוגיה זו מגדיר את אורך הדרך, שכן מפרסה ואילך סכנות הדרך גוברות. מכיוון שראו בהליכה בדרך סכנה גדולה, יש שהבינו שאחר כל הליכה כזו גם יש לברך ברכת הגומל.^[12] וכמובן במידה ואין אומרים על נסיעה כזו ברכת הגומל, גם לא אומרים עליה תפילת הדרך.

מכיון שסכנות הדרכים עליהן עמדנו הן בעיקר להציל מכף אויב ואורב בדרך – אותן חיות רעות ולסטים, נחלקו חכמי דורנו האם גם בדרכים של ימינו יש לומר תפילת הדרך. בוודאי איננו מקפידים לנסוע רק בשעות האור, והחשש הגדול הוא לא מחיות רעות, אלא מאויבים במקומות יישוב עוינים ומתאונות דרכים. מכיוון שכך, יש שנמנעו מאמירת תפילת הדרך (בברכה).^[13] אחרים סבורים שמכיוון שתפילת הדרך כבר תוקנה, ובימינו היא רלוונטית מחדש בגלל תאונות דרכים, ממילא יש להמשיך ולומר את התפילה בברכה.^[14]

נראה, שלצד הראיה של הדרך כמקום מסוכן, שדורש תפילה לה’ – בין אם כבקשת רשות, ובין אם כתפילה להגנה, חכמים ראו בדברי אבותינו הנחיות להיזהר בדרך, גם בכל הדברים שנתונים להשפעת האדם – לא להסיח את הדעת מהתורה, אבל גם לא להתעמק בה על חשבון עיון בדרכים, וגם לא להגיע לידי רוגז ומריבה; להשתדל לצאת בזמנים בטוחים יותר, כגון שעות האור, ולא למהר יותר מדי. כשהתורה מצביעה על אזורים של סכנה היא פונה לאדם בדרישה כפולה – להרים את המבט כלפי מעלה ולהתפלל, אך גם להוריד את המבט כלפי מטה ולהשתדל במידת הזהירות והמתינות.

^[1] בראשית מ”ב לח, מ”ה כד.

^[2] בראשית ל”ז לג.

^[3] ראו פירוש רש”י על בראשית ל”ז כח לעומת פירוש רשב”ם שם.

^[4] בראשית מ”ה כד; בבלי תענית י ע”ב; בראשית מ”ד ג; בבלי פסחים ב ע”א.

^[5] בבלי תענית י ע”ב: “אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך. איני? והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הלכים (הולך) [הלוך] ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם, טעמא – דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור – ראויין לישרף! – לא קשיא; הא – למיגרס, הא – לעיוני”. ראו מהרש”א חידושי אגדות שם.

^[6] משנה ברכות פ”ד מ”ד.

^[7] שולחן ערוך אורח חיים קי, ג.

^[8] עיינו שם.

^[9] בבלי ברכות כט ע”ב.

^[10] אפשר להשוות זאת לאחד ההסברים לברכת הנהנין, שם מבקשים רשות מה’ להנות מעולמו. כך ניתן להבין את הגמרא בבבלי ברכות לה ע”א: “סברא הוא: אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה ללא ברכה”.

^[11] ט”ז או”ח קי, ס”ק ז.

^[12] ראו דיון שו”ת אגרות משה או”ח ב, נח.

^[13] ראו מנחת שלמה תנינא (ב-ג), סימן ס;

^[14] ראו לדוגמה: יביע אומר חלק ט, או”ח קח; שו”ת שבט הלוי חלק י סימן כא; תשובות והנהגות ה’ מו