בין פרשה להלכה – פרשת ויחי – הסכמי יששכר וזבולון

ייחודו של שבט לוי

הברכות של יעקב לבניו בסוף ספר בראשית, וכן ברכות משה לשבטים בסוף ספר תורת משה, ממחישות את הרעיון שלאנשים שונים, לשבטים שונים בעם ישראל יש תפקידים שונים. לצד הברכות השונות לכל שבט, יעקב מפזר את בני לוי ושמעון בתוך שבטי ישראל.^[1] באותה שעה טיב הפיזור לא היה ברור – למזער או להגדיל השפעתם?

במהלך הדורות שבט לוי ייחד את עצמו במסירותו לעבודת השם ולכן נבחרו לעבוד עבודות המקדש והפכו להיות מי ש”יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”, כאמור בברכת משה. השילוב של שבט לוי בתוך שאר שבטי ישראל מתבררת כברכה המאפשרת את תפקידו הייחודי ומגדיל את השפעתו.^[2] מכיוון שהוא ממלא תפקיד רוחני נחוץ עבור הכלל שבט לוי מקבל את פרנסתו מעם ישראל “חלף עבודתם”.^[3] ומצד שני, לתפקיד ולזכויות היתר יש מחיר – העדר נחלה מסודרת לשבט לוי.^[4]

למעשה, התורה מייצרת שותפות בין עם ישראל לבין שבט לוי, כאשר עם ישראל מפרנס את שבט לוי, ושבט לוי לוקח אחריות על המצב הרוחני הכולל של עם ישראל. התמונה הזאת מציגה את התורה כאינטרס לאומי, שלא כל אחד יכול לעסוק בו, ולכן יהיו כאלו שילמדו תורה, ולאחר מכן – במסגרת האחריות הלאומית – גם ילמדו אותה הלאה.

העושה תורתו אומנותו

חז”ל עמדו גם על הערך של לימוד תורה באופן אישי. הם קבעו את חובת לימוד התורה של כל אחד ואחד (הגברים), כשהחובה היא קודם כל “ולמדתם אותם” ורק אחר כך “ולימדתם אותם”.^[5] יש ערך רוחני-חיובי ללימוד התורה, ולכן לכל אדם בישראל יש מצוה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ויום.

בנוסף למצוות תלמוד תורה החלה על כל אדם פרטי, חכמים גם ראו ערך בכך שיש בישראל אנשים שלומדים תורה. כמו כל תחום אחר, יש צורך במומחים – “אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?”^[6] “מכיוון שלא כולם יכולים לעשות תורתם אומנותם, יש ערך להחזיק את לומדי התורה ולאפשר להם ללמוד ולגדול.^[7] יש כאן הבנה של תרומה לערך הגדול, גם כשאדם באופן אישי לא יכול להחזיק בערך הזה, אבל יכול להיות שותף לו באמצעות תרומה כלכלית.

הסכמי יששכר זבולון

בהמשך לכך, חכמים זיהו אפשרות לשותפות מעין זאת שפועלת ברמה האישית. המדרש קובע ששבט זבולון פרנס את שבט יששכר כדי להיות שותף לתורה: “זבולון ויששכר שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד ושניהם היו מתפרנסין ביחד”.^[8] רש”י מזהה רמז להסכם הזה במסגרת הברכות של יעקב ושל משה – זבולון שלחוף ימים ישכון, בזמן שיששכר נושא בעול התורה כשהוא “חמור גרם רובץ בין המשפתים”.^[9] גם על הפסוק “שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך” רש”י מסביר שהיה הסכם בין יששכר וזבולון, בין מי שיוצא לעבוד ולהתפרנס למי שיושב באהלה של תורה ולומד.^[10]

מתוך הבנה שלאנשים שונים יש סגולות פיזיות, שכליות ונפשיות שונות, חז”ל עמדו על האפשרות לייצר שותפות בין מי שמפתח את העולם ומתפרנס למי שיושב ולומד. מעבר לערך העצמי של לימוד התורה, הלימוד הזה גם משפיע הלאה, כמו שמכוון באופן מערכתי ביחס לשבט לוי, וכמו שמצינו בהמשך שנאמר על שבט יששכר: “וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל”.^[11] כשתומכים באנשים לשבת וללמוד ומגדילים תורה בישראל, התורה מתברכת ומתגדלת ומשפיעה על הכלל.

אז איך עובד ההסכם?

זבולון עובד ומתפרנס, ומשכר העבודה שלו גם יששכר מתפרנס בזמן שהוא לומד תורה. אך מה האינטרס של זבולון?

מצינו בעניין הזה מחלוקת בין הראשונים והאחרונים, בשאלה עד כמה אנחנו מעודדים הסכם כזה. בגמרא נאמר שעדיף ההסכם של הלל ושבנא על פני ההסכם של שמעון אחי עזריה ושל ר’ יוחנן עם בית הנשיא.^[12] לפי רש”י שם משמע שהלל לא באמת נהנה מנכסי אחיו שבנא, אלא המשיך ללמוד מתוך עוני. זאת לעומת שמעון אחי עזריה (תנא שמוזכר בתחילת מסכת זבחים) שלמד על חשבון אחיו עזריה ור’ יוחנן שלמד על חשבון בית הנשיא.^[13] מכאן עולה שויתור על שכר התורה בעבור שכר גשמי הוא דבר לא רצוי.

השו”ע כותב באופן כללי, שאם אדם לא יכול ללמוד, ראוי שלפחות יתמוך בלימוד התורה של אחרים.^[14] אך בבדק הבית, הבית יוסף מביא בשם רבינו ירוחם שניתן להתנות ולעשות הסכם מראש שאחד יפרנס והשני ילמד תורה ויחלקו ביניהם את השכר, אך אי אפשר שאחד שכבר למד יחלוק בשכר עם מישהו אחרי בשביל רווח כספי.^[15] בהמשך לכך, הרמ”א מביא את האפשרות הקונקרטית יותר של עריכת הסכם יששכר וזבולון מראש – שבו חולקים בשכר הפרנסה בעולם הזה, וחולקים בשכר לימוד התורה לעולם הבא.

חלוקת שכר מצוה בין המאפשר והמקיים אינו ייחודי להסכם כזה. נשים פטורות מלימוד תורה, ועד לתקופה האחרונה לא היה אפשרות לנשים ללמוד תורה בצורה מסודרת. למרות, או אולי בעקבות זאת, חכמים קבעו שבכל מערכת זוגית בה האישה נוטלת אחריות על משק הבית, למעשה היא תומכת בלימוד התורה של בעלה, ושכר לימוד התורה משותף לשניהם.^[16]

איך ניתן לחלוק שכר רוחני?

הרעיון של חלוקת שכר רוחני לא היה נוח לחכמים רבים. היו שתלו בחישוב הקר, שאם אדם לומד תורה ונותן חצי שכר לאשתו וחצי שכר למי שמפרנס אותו, אז לעצמו לא ישאר כלום.^[17] אחרים התייחסו להבנה שללימוד התורה יש ערך סגולי שמשפיע על נפש האדם ועל עולמו הרוחני, ושכר כזה לא יכול להתחלק בין אנשים שונים. ממילא, יש שהלכו לכיוון שיש שותפות בשכר, בלי לגרוע משכר הלומד (כמו נר שמעביר מאורו בלי לגרוע מהאור העצמי שלו) או שהשותפות הוא בשכר קיום המצווה, אבל לשכר הסגולי שנלווה ללימוד תורה אין בעצם שותפות.^[18]

לכן, אף שחז”ל מעודדים תמיכה בתלמידי חכמים, מבטיחים על כך שכר, ומציגים את הערך הרב של התומכים בלימוד, בכל זאת אין להשוות בין מי שתומך למי שלומד בפועל.^[19] מכל מקום,  “אם אין קמח אין תורה” וחז”ל הכירו שללא תמיכה מאוד משמעותית – מהחברה בכלל, או מאנשים מחוייבים מאוד בפרט, לא ניתן לייצר לומדי תורה שיצליחו להקיף את התורה מכל הכיוונים. דבר זה נדרש גם כערך רוחני, אבל גם כערך מעשי כדי לגדל תלמידי חכמים גדולים.

יש להוסיף, כי ההסכם הזה הוא הסכם שבא מרצון שני הצדדים. אדם שבוחר לתמוך בלומדי תורה זוכה להערכת חז”ל, כמו תודוס איש רומי שהיה “מטיל מלאי” לתלמידי חכמים, כלומר מייצר להם סחורות וסוחר עבורם כדי שהשכר יממן את לימוד התורה שלהם.^[20] במקביל הם העבירו ביקורת על בני שמואל ש”הטילו מלאי על בעלי בתים”, כלומר כפו הסכם מעין זה על בעלי הבתים סביבם כדי לפרנס אותם בלימוד התורה.^[21] חז”ל עשו הבחנה ברורה בין השותפות שבעלי העסקים בוחרים כדי לתמוך בתלמידי החכמים שהוא ראוי ונכון, לבין זכויות יתר שתלמידי חכמים לקחו לעצמם, שהוא שקול בעיניהם לשוחד.

הערך הגדול של לימוד התורה הוא כזה שהחברה כולה זכאית להשתתף בה, גם כשאין לה הזמן או היכולת ללמוד בעצמה, אבל השותפות הזאת חייבת להיות מתוך בחירה. אפילו בהסכם בין עמ”י ושבט לוי, מסגרת מוגדרת מראש שנכפה על הציבור, כל אחד בחר לעצמו למי הוא נותן את המעשרות שלו.

ונסיים בכך, שחז”ל הגדירו את תודוס איש רומי כאיש גדול, שתמך בתלמידי חכמים, ואף ציטטו דרשה משמו. לדעת הנצי”ב מוולוז’ין יש בכך עדות, שכשבאים לתמוך בתלמידי חכמים, התורה שלהם מצליחה להגדיל גם את התומכים עצמם.^[22]

^[1] בראשית מ”ט ז.

^[2] דברים ל”ג י.

^[3] במדבר י”ח כא.

^[4] שם כג-כד.

^[5] בבלי קידושין כט ע”ב, על סמך דברים ה’ א, י”א יט.

^[6] בבלי ברכות לה ע”ב

^[7] בבלי פסחים נג ע”ב, ברכות לד ע”א, סוטה כא ע”א; שולחן ערוך יורה דעה רמו.

^[8] במדבר רבה (וילנא) פרשה יג סימן יז.

^[9] בראשית מ”ט יג-יד.

^[10] דברים ל”ג יח. נשים לב שבפשט התורה עוסקת באנשים שהם רועי צאן – יעקב ויששכר הם יושבי אהלים. יששכר מתואר גם כמי שיושב בין המשפתיים, כמו שבט ראובן בשירת דבורה: “לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים” (שופטים ה’ טז).  חז”ל דרשו שיושבי האהלים הם לומדי התורה. אפשר לומר שרועי הצאן מחוברים פחות לאדמה, ויש להם זמן לנוע ממקום למקום, ולהגות במושכלות. למעשה, כשנתחלקה הארץ לשבטים, כל השבטים קיבלו נחלות לצורך עבודה חקלאית, ושבט לוי – שנועד ללמד תורה את ישראל – קיבל רק ערים ומגרשים לבהמותיהם. כלומר, הם אכן נשארו רועי צאן המנותקים מעבודת האדמה, ואנו מוצאים אותם בתור לומדים ומלמדי תורה.

^[11] דברי הימים א פרק יב פסוק לג.

^[12] בבלי סוטה כא ע”א.

^[13] משנה זבחים פ”א מ”א, בבלי זבחים ב ע”א וברש”י שם ד”ה שמעון אחי עזריה, לעומת רש”י בסוטה כא ע”א. לחולקים על האפשרות של הסכם כזה ראו גם: שו”ת מהר”ם אלשקר סימן קא בשם רב האי גאון. ראו גם פלא יועץ, חיזוק ביד לומדי התורה.

^[14] שולחן ערוך ורמ”א יורה דעה רמו, א.

^[15] בית יוסף יורה דעה רמו, בשם ר’ ירוחם ח”ה כג ע”א.

^[16] בבלי סוטה כא ע”א.

^[17] לדוגמה: חיד”א ראש דוד פרשת קדושים. וראו גם מערכה מ’.

^[18] ראו: שו”ת ציץ אליעזר חלק טו סימן לה; אור החיים שמות ל’ יג; שו”ת משיב דבר סימן י”ד. וראו דיון באגרות משה יורה דעה חלק ד, סימן לז.

^[19] המדרש (לעיל הערה 5) מתייחס לכך שבברכות זבולון מוזכר קודם, אבל בקרבנות הנשיאים יששכר קודם. ראו גם בראשית רבה צט, ט. ראו גם באר משה, וזאת הברכה.

^[20] בבלי פסחים נג ע”ב.

^[21] תוספתא סוטה פי”ד ה”ה; בבלי שבת נו ע”א בפירוש שמ”א ח’ ג.

^[22] שו”ת משיב דבר סימן יד. ראו גם בדברי ר’ אשר וייס, שסבור ששכר זבולון הוא כמו שכר של מי שמלמד תורה, כי בזכותו יששכר לומד תורה – https://minchasasher.com/he/shiur/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d/vayechi-he-83/