בין פרשה להלכה – פרשת וירא – מקום האב ומקום האם בחינוך הילדים

 

בפרשת וירא אנחנו מגלים לפחות סיבה אחת לבחירה של ה’ באברהם: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה’ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו”.^[1] לפי הפסוק כאן אברהם נבחר כי ה’ יודע שאת ערכי ההליכה בדרך ה’, הצדקה והמשפט, הוא ינחיל הלאה לבניו ולביתו אחריו. גם הערכים מייחדים את אברהם, וגם חשיבות החינוך לערכים אלו. בהמשך הפרשה נגלה את חלקה של שרה בסיפור, כאשר היא מבקשת מאברהם לגרש את בן האמה. לפי חלק מהפרשנים החשש שלה היה חינוכי, והיא לא רצתה שישמעאל ישפיע לרעה על יצחק.^[2]

בדברים הבאים ננסה לעסוק בשאלת חינוך הילדים, ובמקומם של האב והאם בחינוך הזה.

 

במקורות ההלכתיים מצינו מסרים סותרים ביחס לחינוך הילדים. מצד אחד, בכל הנוגע למצוות עשה, ישנה הנחיה יחסית ברורה. המשנה במסכת סוכה קובעת: “קטן היודע לנענע חייב בלולב”.^[3] וכך גם במשנה במסכת יומא: “התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילין במצוות”.^[4] מקורות נוספים מרחיבים לגבי חיוב קטן במצוות, לפי היכולת שלו לקיים את המצוות הללו, מהבחינה הפיזית או הקוגניטיבית.^[5]

בכל הנוגע למצוות לא תעשה, הדבר ברור פחות. לגבי מאכלות אסורות נאמר: “…לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם”.^[6] חז”ל דרשו מחד: “ת”ש: לא תאכלום כי שקץ הם – לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים”.^[7] מכאן ניתן להבין שכלל הגדולים צריכים לדאוג שהקטנים לא יעברו על איסורים, בוודאי על איסורי מאכלות אסורים. כך גם מתברר מהמשנה במסכת שבת שאם פרצה שריפה והקטן רוצה לכבות אותה, יש למנוע זאת ממנו.^[8] עם זאת בהמשך הסוגיות הללו, ובסוגיות נוספות הגמרא חידדה: “דלא ליספו ליה בידים”, כלומר המבוגרים מצווים שלא לתת איסורים לקטנים, אך אין חובה להפריש אותם מאיסורים. ממילא, נראה שחובת החינוך מוגבלת.

מספר הסברים ניתנו למקורות השונים ביחס להיקף החובה של חינוך הילדים. לדעת ר’ אליעזר בתוספות שאנץ, חיוב החינוך הוא דווקא במצוות העשה, ולא במצוות לא תעשה, בבחינת השקעה ב”עשה טוב” כשה”סור מרע” יגיע בהמשך.^[9] בעלי התוספות הבחינו בין הגילאים השונים. בגיל צעיר צריך להימנע מהאכלת הקטנים איסורים, אבל בהמשך יש חובה אקטיבית יותר של חינוך, עידוד לקיום מצוות, ומניעה של עשיית עבירות.^[10] לעומת זאת, הרמב”ם הבחין בין החובה של “בית הדין”, כינוי שלעתים משמש כשם קוד לחברה בכללותה, שמצווים שלא להאכיל איסורים בידים או להרגיל ילדים לעשות איסורים,^[11] לבין החובה של האב, לחנך את הילדים באופן אקטיבי לקיום מצוות ולהימנע מאיסורים: “אע”פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצווה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר חנוך לנער על פי דרכו”.^[12] ניתן לראות שחובת החינוך היא מיוחדת לאב, אבל יש לה גם היבטים קהילתיים, ואחריות קהילתית, לכל הפחות “לא לקלקל”.

מה תפקידן של האמהות בסיפור הזה?

באופן כללי, מצאנו שכשמדברים על חובות ההורים כלפי ילדיהם מדברים על מצוות שמוטלות על האב כלפי ילדיו.^[13] בחלק מן המקרים האם יכולה להיכנס לנעליו של האב כשהוא איננו, ובחלק אפילו זה לא.^[14] אחת מחובות האב היא הוראת תורה לבנים, ממנה נשים פטורות, והן פטורות מחובת תלמוד תורה באופן כללי, למעט מצוות שהן מחויבות בהן.^[15]

בנוגע לחובת החינוך הנתונים עמומים יותר. המשנה קובעת שאב יכול לנדור נזירות עבור בנו, אך לא האם.^[16] לדעת ריש לקיש, זאת מכיוון שרק האב חייב לחנך את בנו לקיום מצוות, או לכל הפחות לקיום מצוות מעשיות כגון מצוות נזיר.^[17] אך לדעת ר’ יוחנן זהו דין מיוחד בנזירות, וממילא לא ברורה עמדתו לגבי מצוות החינוך באופן כללי.^[18] אנו מוצאים עדויות בספרות חז”ל לנשים שמחנכות את בניהם למצוות, ושותפות לגידולם וחינוכם.^[19]

אפשר לומר, שבהיבטים רבים בעולם הרוחני והתורני, נשים נכנסות לתפקיד, גם אם הן לא מצוות בו. חוה היתה “אם כל חי”, ונשים לאורך כל הדורות נכנסו לתפקיד האימהי, של הולדת ילדים וגידולם, למרות שחכמים הכריעו שנשים פטורות באופן רשמי ממצוות פרו ורבו.^[20] לפי הרמב”ן, התורה מניחה שהאב מפרנס את בניו, למרות שהוא לא מצווה בכך בפועל. לכן, אדם שנהיה עבד עברי, האדון חייב במזונות בניו, שכן הוא נכנס במקום האב.^[21] בהמשך לכך, נראה שנשים שותפות פעילות בחינוך הילדים, בין אם מצוות בכך ובין אם הן רק “עזר כנגדו”. כך מצאנו באופן ברור בספר משלי: “שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ”.^[22] מכל מקום, ניתן למצוא מקורות לכך שיש שכר לפעולתן, לא רק בעצם מעשה החינוך, אלא גם בידי שמים.^[23]

 

^[1] בראשית י”ח יט

^[2] תוספתא סוטה פ”ה ה”ז, אלשיך בראשית כ”א י, כלי יקר שם, ועוד.

^[3] משנה סוכה פ”ג מט”ו.

^[4] משנה יומא פ”ד מ”ח.

^[5] לדוגמה תוספתא חגיגה פ”א ה”ג.

^[6] ויקרא י”א מב.

^[7] תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיד עמוד א.

^[8] בבלי שבת קכא ע”א.

^[9] תוספת שאנץ יומא פב ע”א.

^[10] ראו תוספות שבת קכא ע”א ד”ה שמע מינה. השוו תוספות נזיר כח ע”ב ד”ה בנו אין.

^[11] תרומת הדשן פסקים כב מסביר שלא רוצים להרגיל את הקטנים באופן אקטיבי לעשיית עבירות, שכן הם ירצו להמשיך בכך לכשיגדלו.

^[12] הלכות מאכלות אסורות פי”ז הכ”ח. ראו גם תוספות ישנים יומא פב ע”א.

^[13] משנה קידושין פ”א מ”ז, בבלי קידושין כט ע”א-ע”ב.

^[14] לגבי מצוות מילה ברור שהחובה של האב, אבל יש גם “חובת בית דין” ומצינו שגם נשים יכולות לקבל על כך אחריות. ראו בבלוג לפרשת לך לך תשפג. לגבי פדיון הבן הבכור רק האב יכול לפדות אותו, ראו: בבלי קידושין כט ע”א, שו”ע יורה דעה שה, ב ובפתחי תשובה שם.

^[15] בבלי קידושין כט ע”ב, שו”ע יורה דעה רמו, ו וברמ”א שם.

^[16] משנה נזיר פ”ד מ”ו.

^[17] בבלי נזיר כח ע”ב – כט ע”א, ראו לדוגמה מאירי על אתר.

^[18] יש שהבינו, שלדעת ר’ יוחנן חובת החינוך היא מקיפה יותר וכוללת הן את האבות והן את האמהות והן את הבנים והן את הבנות. ראו לדוגמה מאירי על אתר, וראו דיון בתרומת הדשן סימן צד.

^[19] ראו סיפור על הלני המלכה בבבלי סוכה ב ע”ב. לדעת חלק מן הראשונים היא עשתה זאת לפנים משורת הדין. ראו גם נצי”ב מרומי שדה כט ע”א.

^[20] ראו בראשית ג’ כ; משנה יבמות פ”ו מ”ו; בבלי יבמות סה ע”ב; עלי תמר יבמות פ”ח ה”ג ד”ה כתיב ע”ד אשר; שו”ת הרב”ז חלק ג (חושן משפט) סימן עג..

^[21] ראו משנה כתובות פ”ד מ”ו; בבלי כתובות מט ע”ב; בבלי קידושין כב ע”א; רמב”ן שמות כ”א ג.

^[22] משלי א’ ח.

^[23] בבלי ברכות יז ע”א; מטה אפרים, אלף למטה תרטז, ה, ועוד.