בין פרשה להלכה – פרשת יתרו – לא תחמוד

 

תמצית כל התורה

רבים רואים בעשרת הדיברות את הגרעין של כלל המצוות. מצוות “אנכי ה’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” מכתיבה את המצוות שקשורות ליראת ה’ מחד, ואת המצוות החברתיות שנלמדו מיציאת מצרים מאידך, איסורי עבודה זרה ניתן ללמוד מ”לא יהיה לך”, איסורי שבועות ונדרים או היחס הראוי לשם ה’ נלמדים מ”לא תשא”, ומצוות הקשורות לקדושת הזמן נלמדים ממצוות השבת. מצוות הקשורות להורים ולסמכות בכלל ניתן להסיק ממצוות כיבוד הורים, המצוות הקשורות לכבוד לגוף מ”לא תרצח” וכבוד לרכוש מ”לא תגנוב”, איסורי עריות נלמדים מ”לא תנאף” והאיסורים שקשורים למערכת המשפט מ”לא תענה ברעך עד שקר”.

מפתה מאוד לומר שמצוות “לא תחמוד” קשורה לעולם המידות, ולצורך של אדם לעבוד לא רק על המעשים שלו אלא גם על הרגשות שלו. ועם זאת, ניתן למצוא כאן פער גדול בין המשמעות הפשוטה של המילים, הדורשות איפוק מהאדם והבנה שלא הכל שלו וגם לא הכל יכול להיות שלו, לבין פירוש הפסוק הזה ברמה ההלכתית אצל חז”ל. גם ביחס לכיבוד הורים ניתן להגיד שישנו פער בין דרישת הפסוק לכבוד, שנשמע כדרישה ליחס או רגש מסוים, לעומת דרישת ההלכה למעשים ספציפיים שיש בהם ביטוי של כבוד ודאגה להורים.

אז מהו האיסור של ‘לא תחמוד’?

חז”ל זיהו כבר בתוך פסוקי התנ”ך, שלרוב הפועל ‘חמד’ בא יחד עם הפועל ‘לקח’, כך לדוגמה: “פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ…”.^[1] וכן בספר יהושע בדברי עכן: “וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה… וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם…”.^[2] גם הנביא מיכה מתאר את החימוד כחלק מרצף של פעולות: “הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם. וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ…ֹ”.^[3]

מכאן חכמים הסיקו שהאיסור לחמוד צמוד ללקיחה בעייתית והוא חלק ממכלול. וכך נאמר במדרש תנאים לספר דברים: “‘לא תחמד אשת רעך’ או אפלו חמוד בדבר? תלמוד לומר ‘לא תחמד כסף וזהב ולקחת לך’ מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן נמי [גם] עד שהוא עושה מעשה”.^[4] מדברים אלו משמע שרק חימוד שמוביל ללקיחת ממון הוא חימוד בעייתי.

מדברי הגמרא לא ברור מה השלב הבא שגורם לכך שהחימוד יהיה פסול או אסור. הגמרא מתייחסת למקרה שבו שומר חשוד ששמר לעצמו את החפץ שהופקד בידו, ובכל זאת הוא נשבע שהחפץ לא אצלו. הגמרא שואלת מדוע האיש נאמן להישבע אם חושדים בו שהוא עובר על האיסור של ‘לא תחמוד’ כשהוא שומר לעצמו את החפץ.^[5] על כך עונה הגמרא : “לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו” – אנשים סבורים שלא תחמוד זה רק כשלא משלמים על החפץ.^[6] נראה מדברי הגמרא שאנחנו חושבים שגם אם השומר שמר לעצמו את החפץ, הוא מתכנן לשלם עבורו, ולכן הוא סבור שהוא לא עובר על הלאו של “לא תחמוד”.

חימוד המוביל לאיסור או חימוד המוביל להתנהגות בעייתית?

מדברי הגמרא לא ברור האם האנשים שסבורים שאיסור “לא תחמוד” קיים רק אם לא משלמים על החפץ צודקים או טועים, וניתן למצוא את שני הפירושים בדברי הראשונים.^[7] לפי אפשרות אחת, החטא של ‘לא תחמוד’ הוא חטא מקביל לגניבה או גזילה, כשהאדם לוקח לעצמו דבר שלא שייך לו. האיסור יהיה בין אם לא שילם כלל “בלא דמי” ובין אם הוא שילם אבל הבעלים לא היו מעוניינים למכור וזה נעשה בניגוד לרצונם.^[8] בין כך ובין כך, אדם הלוקח דבר ממישהו אחר כנגד רצונו ובלי הסכמתו, ולכן, גם אם הוא משלם על כך, עובר על “לא תגנוב” או “לא תגזול”, ולפי ראשונים אלו גם על ‘לא תחמוד’.

אפשרות אחרת היא שהאנשים המתוארים בגמרא הנ”ל טועים.^[9] לא תחמוד הוא איסור אחר מלא תגזול, והוא קיים גם כשאדם משלם על מה שלקח. למעשה, מתברר שזהו איסור מעשי חמור ממה שרוב האנשים סבורים. לפי האפשרות הזאת, לשדל אדם למכור חפץ ששייך לו הוא הוא האיסור של לא תחמוד – שהוא כולל את הרצון שחפץ של האחר יהיה שייך לך, ונקיטת בצעדים אופרטיביים כדי להשיג את החפץ. וגם אם בסופו של דבר החפץ נמכר ברצון כלשהו של הבעלים, החשק של האדם ברכוש חברו והפעולה האקטיבית שהוא נוקט למלא את החשק הזה הוא הוא האיסור.^[10]

אם בתחילה חשבנו שמדובר רק על עצם המחשבה שמשהו של האחר יהיה שייך לי, מתברר שזה אמנם בעייתי בתחום המידות (וכפי שעולה גם מפשט הפסוקים), אבל בעייתי יותר ברמה ההלכתית הוא המעשה של אדם לנסות להשיג – באמצעים כלכליים כשרים! – חפץ ששייך לאחר. למעשה, כל הפצרה של אדם למכור את המכונית שלו, הבית שלו, בגד ששייך לו וכיו”ב יכול להיכנס לתוך האיסור של לא תחמוד.^[11] הבעיה כאן היא המעבר בין מחשבה ורצון כללי לבין פעולה להשיג בפועל את החפץ המבוקש שכרגע שייך לאחר. הוא נוגע לכל העולם של משא ומתן (שלא במסגרת של קניה ומכירה בחנויות ובשוק) והפעלת לחצים במסגרת של מערכות יחסים.^[12] הוא יכול להוביל לגזל, אבל גם יכול להוביל למקרה שבעיני רוב האנשים נראה עדין – מכירה שהתחילה מחוסר רצון, ועברה דרך שידול ושכנוע, עד שלב שאפשר להגדיר אותו כרצון.

לסיכום

בין אם האיסור בפועל הוא חימוד שמוביל לגזל, ובין אם הוא חימוד שמוביל להפעלת לחצים על האחר להיפרד מרכושו באופן “חוקי” יותר, יש כאן תפיסה אחרת של האיסור לא תחמוד. היא לא רואה ב”לא תחמוד” אב טיפוס של תחום המידות והרגשות, אלא אולי כאב טיפוס של עולם ההרחקות לעבירות. התורה לא רק אוסרת את המעשים הפסולים עצמם, אלא את מערך השיקולים והתכנונים המובילים אליהם.

^[1] דברים ז’ כה

^[2] יהושע ז’ כא

^[3] מיכה ב’ א-ב.

בפסוק (שמות ל”ד כד) “כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה”, מוזכר החימוד, בלי לקיחה. אבל ברור שהכוונה היא שבעת העליה לרגל לא יבואו בפועל האויבים החומדים לקחת את הארץ. באופן אירוני גם בפסוק שבו משמעות המילים מעט שונה, השרש חמ”ד מקביל לשורש לק”ח (משלי ו’ כד): “לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה: אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ”. בפסוק זה האישה לוקחת את האיש החומד, בעוד שבפסוקים האחרים האיש החומד הוא גם זה שלוקח.

^[4] דברים ז’ כ”ה

^[5] בהמשך הגמרא תוכיח שהחשוד על הממון לא חשוד על השבוע (שם ע”ב).

^[6] בבא מציעא ה ע”ב

^[7] ראו בדברי התוספות סנהדרין כה ע”ב ד”ה מעיקרא סבור לשתי האפשרויות. ואמנם על בבא מציעה ה ע”ב ד”ה בלא דמי, משמע שהם נוקטים באפשרות שלא תחמוד חופף את איסור הגזל.

^[8] ראו סמ”ג לא תעשה קנח. וכן ראו בהשגות הראב”ד על הרמב”ם הלכות גזלה ואבדה פ”א ה”ט ובדברי המגיד משנה שם. אמנם, לדעת הראב”ד האיסור הוא כשמשלם על החפץ, כשבעל החפץ לא רצה כלל למכור אותו, ואפשר שבכך עמדתו שונה מדעת התוספות (ראו לדוגמה: הר’ ישראל פרידמן, “גדרי האיסור לא תחמוד”, קובץ אור ישראל – מונסי – חלק מא עמ’ קצ, שמבחין בין השיטות.

^[9] כאן עולה אפשרות מעניינת שאדם לא חשוד לעבור על איסור, אם הוא לא סובר שהוא עובר על איסור. מכיוון שאנשים חושבים ש’לא תחמוד’ זה רק אם לא משלמים כסף, אז גם כשהם עוברים על האיסור הזה, הם לא נחשדים בעינינו בתחומים אחרים (כמו שבועה או עדות – ראו סנהדרין כה ע”ב), כי בתודעה העצמית שלהם הם לא חוטאים!

^[10] כך נוקט הרמב”ם, הלכות גזילה ואבידה פ”א ה”ט-יב. וכן נפסק בשו”ע חושן משפט שנט י.

^[11] לפי ההסבר הזה, האיסור של “לא תחמוד אשת רעך” נוגע לאדם שמשכנע את חברו לגרש את אשתו, כדי שהוא יוכל לשאת אותה. ראו: סמ”ע חושן משפט שנט ס”ק יט.

^[12] דוגמאות למקרים שנידונו בראשונים ובאחרונים תחת הכותרת של ‘לא תחמוד’ – שידול אדם לתת מתנה (שערי תשובה שער שלישי), החותן להגדיל את הנדוניא (שמירת הלשון חלק ב, עמ’ רנ). באבן ישראל חלק ח’ סימן קה, דן בשאלה האם יש לא תחמוד בבקשה מאדם לתרום את הכליה שלו.