בין פרשה להלכה – פרשת שמות – חובת ההצלה

“וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”

כשהרמב”ם מגדיר את מצוות “לא תעמוד על דם רעך”, אחת הדוגמאות שהוא מביא היא: “או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו”.^[1] תיאור זה (ששונה מעט מהניסוח של חז”ל) מזכיר לנו את אחד מסיפורי ההיכרות הראשונים שלנו עם משה רבינו. משה פגש באיש מצרי שמאיים על איש עברי, והוא מציל את האיש העברי באמצעות הכאת האיש המצרי.^[2]

חובת ההצלה

חז”ל הבינו שיש חובה על אדם להציל את חברו כאשר הוא יכול – בין הצלה בגוף, בין הצלת ממון (שנלמדת גם מחובת השבת אבידה, וגם החובה להעיד עבור חברו כשיודע עדות עבורו), וגם הצלה מפגיעה נפשית-רוחנית. הפסוק “לא תעמוד על דם רעך” מלמד על מצוות לא תעשה – איסור האדישות וחוסר הפעולה, אך החכמים זיהו מקור נוסף למצות עשה להציל את האחר. בפסוקים המתייחסים לאונס נערה מאורסה, נאמר: “כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ”.^[3] מכאן הסיקו חכמים שבמקרה של פגיעה מינית (לפחות כשיש בה גם איסור ערווה) חייבים להציל את הנפגע(ת) בכל דרך אפשרית, כולל הרג הפוגע, אם אין אפשרות אחרת.

התורה גם מציגה השוואה: “כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה”.^[4] מחובת ההצלה של נערה מאורסה מאונס למדו חכמים שיש חובת הצלה גם בדיני נפשות. דין זה מוכר כדין “רודף”, כלשון המשנה: “ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן”.^[5] אנחנו לא מונעים מאדם לעבור עבירה, אלא מונעים ממנו פגיעה בבני אדם אחרים. לפי רש”ר הירש, יש בכך ערך של רעות – הדאגה ל”רעך” והשמירה עליו.

למעשה, הערך של הצלת נפשות הוא ערך כה גדול שהוא דוחה איסורים רבים. לא רק שלאדם מותר לעבור על איסור, כמו לאכול אוכל לא כשר, כדי להציל את נפשו, אלא שגם מתירים לאחרים לעבור על איסורים כדי להציל אחר. כך פיקוח נפש דוחה שבת, ויום הכיפורים ואיסורים רבים נוספים. אמנם, יש שלשה איסורים שלא נדחים מפני פיקוח נפש / הצלת נפשות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואמנם, אם צריך להציל את הנפגע במחיר חייו של פוגע, גם זה יהיה מותר.^[6]

הצלה בכל מחיר?

העדפת הערך של הצלת נפשות על פני קיום מצוות מסויימות, מצביעה על כך שפעמים רבות הצורך להציל אדם כרוכה במחיר. חכמים קבעו שיש להוציא על כך ממון, ואם לניצול יש ממון הוא צריך להחזיר למציל את ההוצאות שלו.^[7] השאלה הגדולה יותר היא השאלה האם אדם צריך להסתכן כדי להציל אחרים, והאם הוא צריך להיפגע גופנית כדי להציל אחרים, כגון במקרה של תרומת איברים.

מצד אחד, אנו מכירים את המחלוקת המפורסמת של ר’ עקיבא ובן פטורא של שניים שהולכים בדרך ויש להם רק קיתון אחד של מים.^[8] למרות שבן פטורא מצפה לחלוק את המים, ר’ עקיבא סבור שאדם קודם כל צריך לדאוג לעצמו. הוא לא צריך להסתכן בנסיון להציל אדם אחר. גם דיני קדימויות בצדקה מניחים שיש לדאוג קודם כל לקרובים, גם אם זה בא על חשבון דאגה לרחוקים יותר.^[9] מצד שני, הירושלמי קובע שבשביל להגן על אחרים צריך גם להסתכן.^[10]

כשנחזור לסיפור המקראי, נשים לב שמשה רבינו לקח סיכון מסוים, כאשר הגן על העברי מפני המצרי, אבל נראה שהוא גם בדק מראש שהוא לא מסתכן מדי “ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול”.^[11] גם כאשר ה’ שולח את משה חזרה למצרים כדי להוציא את בני ישראל משם הוא אומר לו: “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ”.^[12] מכאן יש שהסיקו שמשה לא היה הולך להציל את עם ישראל כולו, במחיר הסיכון המיידי לנפשו.^[13]ואמנם אחרים יניחו שזוהי מסקנה מרחיקת לכת.^[14] בהמשך לכך, יהיו פוסקים שידגישו את העובדה שאין חובה להסתכן עבור אחרים, ואחרים שיציינו שיש בכך מידת חסידות.^[15] ואמנם, הדבר יהיה קשור גם להערכת הסיכונים.

בימים אלו, ימים של מלחמה, חשוב להדגיש את עוצמת המצווה להסתכן עבור כלל ישראל בשעת מלחמה.^[16] כהן משוח מלחמה הפוטר לוחמים מסוימים “שמא ימות במלחמה…” מזכיר שבמלחמה מתים ובכל זאת, יוצאים אליה. המלחמה היא מצב אחר, והשיקולים בו שונים מהסתכלות של בודדים. לוחמינו שמים את המשפחות שלהם מאחור ובוחרים לחרף את נפשם כדי להגן על עם ישראל ועל מדינת ישראל. אנו חייבים להם תודה עצומה – לאלו שנפלו ומסרו את נפשם כפשוטם, ואת אלו שמחרפים את נפשם ומוותרים על החיים הרגילים שלהם לעת עתה, כדי להציל את כולנו.

---

^[1] ספר המצוות לא תעשה רצז.

^[2] בעקבות גילוי מעשיו משה נאלץ לברוח ממצרים. יש בכך הסבר מעניין לכך שהתורה הצמידה בין האיסור “לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ” לאיסור “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם” (ויקרא י”ט ז). במקרה של משה, הוא יכול להגן על רעו, רק כשוידא (כנראה בטעות) שלא יהיו הולכי רכיל. ואמנם, כשהתברר שדבריו התגלו, ממילא הוא עצמו נכנס לכלל סכנה, ומתברר שההליכה רכיל היא עצמה סוג של עמידה על הדם (וכך מפרשים גם פרשני הפשט כגון ראב”ע ור”י בכור שור על אתר).

^[3] דברים כ”ב כז

^[4] שם, כו

^[5] סנהדרין פ”ח מ”ז

^[6] השאלה ביחס לשפיכות דמים עולה במקרים שבהם צריך להרוג אדם אחד כדי להציל אחר או אחרים. לשאלה זו הוקדשו דיונים רבים, החל מהתוספתא (תרומות פ”ז הכ”ג) והגמרא (ירושלמי תרומות פ”ח ה”ד) שנפסקו להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט תכו). לפי מקורות אלו אסור למסור נפש להריגה כדי להציל נפשות אחרות, אלא אם כן זהות האדם צוינה בפירוש. גם אז, נחלקו חכמים האם מותר למסור כל נפש שציינו במפורש (כדעת ר’ יוחנן) או רק אם האדם עצמו חייב מיתה גם ככה (כדעת ריש לקיש; שתי הדעות הובאו ברמ”א יורה דעה קנז, א). בהמשך נשאלו שאלות מורכבות יותר, כשהחזון אי”ש קבע שניתן להסיט חץ שנועד לפגוע ברבים כדי שיפגע באדם בודד (חזון אי”ש, מסכת סנהדרין סימן כה), אך אחרים חלקו עליו (לדוגמה ציץ אליעזר, חלק ט”ו סימן ע).

^[7] על החובה להציל בממון ראו:  בבלי סנהדרין עג ע”א, ונפסק בשו”ע חושן משפט תכו, א. החובה להשיב ממון למציל מופיע בדברי הרא”ש על סנהדרין שם ומובא בבית יוסף חושן משפט תכו. ואמנם, בשו”ע לא הזכיר את הדין הזה, אך בבאר היטיב הפנה לרמ”א ביורה דעה רנ”ב, יב שמציין שצריך להוציא כסף בשביל פדיון שבויים, והשבוי שנפדה צריך להחזיר את הממון למי שפדה אותו.

^[8] בבלי בבא מציעא סב ע”א.

^[9] לדוגמה בבלי בבא מציעא עא ע”א, שולחן ערוך יורה דעה רנא, ג-ד.

^[10] ראו בכסף משנה על הרמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פ”א הי”ד, בשם הגהות מיימוניות בשם הירושלמי. הדברים לא נפסקו בשו”ע.

^[11] שמות ב’ יב. גם הבדיקה שאין עדים וגם הטמנת המצרי בחול מצביעים על כוונתו לא להסתכן. למרות פירוש המדרש שמביא רש”י ואחרים, שמשה ראה שלא עתיד לצאת מהמצרי אדם טוב (או שמתגייר), פשט הפסוקים שהוא בדק אם יש עדים למעשה. ראו לדוגמה מלבי”ם ורש”ר הירש. אמנם, פירוש אחר על דרך הפשט, הוא שמשה בדק קודם אם יש מישהו חזק ממנו שיכול לעשות זאת (לדוגמה הכתב והקבלה על אתר).

^[12] שמות ד’ יט

^[13] ראו משנה מכות פ”ב מ”ו, רמב”ם הלכות רוצח פ”ז ה”ח ובבאור אור שמח שם.

^[14] ראו בדברי הר‘ אשר וייס שתמה על כך, שכן עצם השליחות סיכנה את משה, ובכל זאת ה’ הצילו, ומדוע היה צריך לחכות שהסכנה הראשונית תעבור כדי שילך להציל את כל ישראל.

^[15] ראו דיון לדוגמה בשו”ת הרדב”ז חלק ג, תרכז; אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קעד; פתחי תשובה חושן משפט תכו, ב.

^[16] משפט כהן קמ”ב-קמ”ד, וראו סקירה של הר’ יעקב אריאל:  https://www.toraland.org.il/24309.