בין פרשה להלכה: קדושים – לא תאכלו על הדם

בחיים שלנו אנו מבטאים את ערכינו במגוון דרכים. אם אמירת אמת חשובה לנו נשתדל להיות כנים במערכות יחסים, לדווח באופן מדויק על ההכנסות שלנו ולהימנע משקרים גם לאנשים זרים. אך כל הדברים הללו אכן ממוקדים באמירת אמת. לכל המעשים יש שורש אחד שאפשר לזהות אותו בקלות.

בפרשתנו ישנה מצווה מיוחדת שנראית באופן ראשוני כמתייחסת למעשה ספציפי, אם כי לא לגמרי ברור מהו, אך חז”ל הבינו שהמצווה מבטאת ערך שיש לו כמה וכמה ביטויים מעשיים. הכוונה היא למצווה: “לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם”.^[1]

מה משמעות “לאכול על הדם”?

למצווה זו מספר פירושים אפשריים. המשך הפסוק הוא “לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ”, כלומר איסורים מתחום הכישוף, שעשויים ללמד שגם באכילה על הדם יש ממד כזה.^[2] התייחסות נוספת נמצאת בספר שמואל, באמצע מלחמת שאול בפלשתים. אחרי יום קרב שנערך בצום, מסופר: “[ויעש] וַיַּעַט הָעָם אֶל [שלל] הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם”.^[3] כתיקון לחטא הזה שאול בונה מזבח ומבקש שיבואו אליו לשחוט את בעלי החיים, ומכאן שהעם אכל את הבשר ללא שחיטה ראויה או ללא הקרבה לה’.^[4] שני הפירושים שעולים ממקורות אלו מתייחסים לאכילה יחד עם דם, בין אם כחלק מטקס פגני, ובין אם מדובר על התעלמות מטקסי ההלכה.^[5]

ועם זאת, חז”ל הבינו את האיסור הזה במגוון הסברים נוספים, שהקשר ביניהם נראה במבט ראשון מקרי. הסברים מסוימים נתמכים ע”י הסיפור בספר שמואל,  כגון קביעת חז”ל שאסור לאכול בהמה לפני שתצא נפשה (בבחינת ‘הדם הוא הנפש’), ואין לאכול קדשים לפני שדם הבהמה נזרק על המזבח.^[6] לצד זאת חז”ל קבעו שאסור לאכול לפני שמתפללים “על הדם” שהוא נפשנו;^[7] שאין לאכול סעודת הבראה על הרוגי בית דין שנשפך “דמם”, ושגם לבית הדין שקבעו את עונשו אסור לאכול באותו יום שהוא נהרג;^[8] שהזלילה והסביאה של בן סורר ומורה אסורים, שכן אסור לו לאכול בצורה שתביא לשפיכות דמו.^[9]

“לאו שבכללות”

בשל ההסברים המגוונים לאיסור לאכול על הדם, חז”ל קבעו שזה “לאו שבכללות”, כלומר פסוק אחד שכולל בתוכו הרבה איסורים שנלמדים מהכלל שבפסוק. למעשה, במקום לראות באיסור הזה איסור עצמאי, הם רואים בו מעין בניין אב שיש לו מגוון ביטויים. בשל כך, כל ביטוי בפני עצמו הוא לא האיסור, ולכן לא לוקים עליו בפני עצמו.^[10]

אז מהו אותו כלל שממנו מסתעפים כל האיסורים הללו? בכולם יש אכילה, אבל ה”דם” מתפרש באופנים שונים – החיות של הבהמה, הדם של הבהמה שנזרק על המזבח לעומת דם שנשפך על הארץ לצורכי כישוף, נפשו של אדם שמוצא להורג, או נפשו של האדם שעליו הוא מתפלל.

אפשר למצוא תשובה לשאלה זו בדברי המדרש שקושר את המצווה הזאת לא להמשך הפסוקים אלא לפסוקים שבאו קודם מצווה זו:

“וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’: וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם.”^[11]

המדרש קושר בין המצוות הללו כך:

“נדרשת לאחריהן שנאמר  שלש שנים יהיה לכם ערלים וכתיב לא תאכלו על הדם וכי מה ענין זה לזה אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתה ממתין לערלה ג’ שנים ולאשתך אינך ממתין שתשמור על נדתה לערלה אתה ממתין ג’ שנים ולבהמתך אי אתה ממתין עד שימצה דמה.”^[12]

המדרש קושר בין המתנת אדם לפירות העצים שלו במשך שלש שנות ערלה ושנת נטע רבעי לבין ההמתנה לאכול מהבשר או לקיים יחסים עם אשתו. כאן המדרש מתייחס גם ל”אכילה” מסוגים שונים, ומתייחס לתכונת האיפוק שנדרשת במצווה זו.

למעשה, האיסור לאכול על הדם מתפרש בידי חז”ל באופנים שונים, כשכולם מתמקדים ביכולת האיפוק של האדם.^[13] אדם שאוכל בהמה בלי לתת לה זמן מספיק שתצא נפשה, הוא אדם גרגרן וחסר איפוק. כך גם מי שאוכל מהקרבן לפני שהדם ניתן על המזבח, ומי שאוכל כשיש הרוג בית דין לפניו, ובכך מעדיף את הצרכים הפיזיים שלו על פני כבוד לנפש – הן של בעלי חיים, ובוודאי של בני אדם. דוגמה בולטת לכל אלו הוא הבן הסורר והמורה שמשליך מעליו את כללי החברה והאיפוק כדי לזלול ולסבוא, ובכך הוא מזלזל בחייו ומורד בהוריו ובא-להיו.

חלקים רבים בתורה מוקדשים למידת האיפוק, כמו גם מצוות הערלה שהמדרש מזכיר. למעשה, גם כותרת הפרשה “קדושים תהיו” כוללת, לדעת הרמב”ן, סוג של איפוק וחשיבה על מעשי בני האדם:  “לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות…”.^[14] המצווה הכללית בראש הפרק דורשת ריסון עצמי באופן כללי, ובתוך הרשימה כולה מופיעה גם איסור האכילה על הדם, מתוכו למדו חכמים למקרים ברורים יותר של חוסר איפוק וגרגרנות. התורה דורשת מאדם לכבד את הנפש – שלו, של אחרים, ושל בעלי חיים, ולהיות מסוגל לתת לתהליכים שונים את המקום הראוי להם, לפני שידאג לדחפים הפיזיים שלו.

מן ה”לאו שבכללות” הזה אפשר להמשיך ולדרוש מבני האדם להרים את העיניים מהצלחת ולראות את האנשים ואת חיי הרוח שסביב.

 

^[1] ויקרא י”ט כו.

^[2] ראו לדוגמה רשב”ם על אתר.

^[3] שמ”א י”ד לב.

^[4] שם, פס’ לה-לו. השוו זבחים קכ ע”א, ובדברי רש”י על שמ”א י”ד לג, ובפירוש ראב”ע לויקרא י”ט כו ורד”ק לשמ”א י”ד לב.

^[5] ראב”ע לויקרא י”ט כו רואה בזה שני צדדים של המטבע.

^[6] בבלי סנהדרין סג ע”א.

^[7] בבלי ברכות י ע”ב.

^[8] למעשה, יש כאן השוואה בין “לא תעמוד על דך רעך” לבין “לא תאכלו על הדם”.

^[9] בבלי סנהדרין סג ע”א.

^[10] ראו: רמב”ם הלכות שחיטה פ”א ה”ב; הלכות סנהדרין פי”ג ה”ד. אמנם, לגבי בן סורר ומורה יש עונש שמפורש בפסוקים בדברים כ”א יח-כא, וכן לגבי אכילה מהקדשים לפני זריקת הדם ישנו פסוק נוסף שממנו נלמד האיסור וממילא גם העונש (דברים י”ב יז; רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פי”א ה”ד).

^[11] ויקרא י”ט כג-כה. השוו גם ראב”ע לויקרא כו באופן אחר.

^[12] ויקרא רבה כה ח.

^[13] השוו ספר החינוך מצווה רמח.

^[14] רמב”ן לויקרא י”ט ב.