בין פרשה להלכה ראה – האם יש מצות עליה לרגל בימינו?

ישנן מצוות שברור שאי אפשר לקיימן בעולם ללא מקדש. לחלק מן המצוות הללו מצאנו מעין תחליפים – תפילות במקום קרבנות התמיד והמוספים, צדקה במקום קרבנות נדבה, קדושת בית כנסת לצד דיני מורא מקדש, ברכות במקום ביכורים.^[1] בחלק מן המצוות הורחב ההיבט של קיום המצוות בגבולין – מחוץ למקדש – כדי לתת “זכר למקדש”. כך במקום המצווה ליטול לולב יום אחד בגבולין, אנו נוטלים אותה ששה ימים (שבעת ימי החג ללא שבת) זכר לאופן שבו נטלו אותו במקדש.^[2] כולנו מכירים את כריכת המצה עם המרור “זכר למקדש כהלל”, למרות שהמרכיב העיקרי – הקרבן – חסר.^[3]

ישנן מצוות שקיומן לוקה בחסר ללא מקדש, ובלי האפשרות להיטהר, אך החיוב עדיין קיים.  יש חובה להפריש תרומות ומעשרות, אך הכהנים אינם יכולים לאכול את התרומות, ואת מעשר שני לא ניתן לאכול בירושלים. רבים עושים שותפות עם גוים כשיש להם בהמה “מבכירה”, שעתידה ללדת בכור, כדי שהוולד לא יהיה קדוש, כשאין אפשרות להקריב אותו לה’.^[4]

בימים ההם

ומה לגבי עליה לרגל? האם בעולם ללא מקדש יש עדיין חיוב או מצווה לעלות לרגל, או שמא אפילו איסור?

התורה קובעת:

“שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה’: לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר”.^[5]

התורה כורכת יחד את החגיגה שלש פעמים בשנה עם החובה להראות אל פני ה’, ועם הדרישה “ולא יראו פני ריקם”. חכמים הבינו שהחגיגה המדוברת כוללת גם קרבן חגיגה.^[6] הדברים נתמכים מהפסוק שקובע “ולא ילן חלב (החלק שעולה על המזבח) חגי עד בוקר”, כלומר של”חג” יש חלב, וממילא “לחוג” לה’ כולל הקרבת קרבן שחכמים כינו אותו חגיגה, וזיהו אותו כשלמים (קרבן שרק חלק ממנו עולה למזבח והשאר נאכל לבעלים). על סמך הפסוקים בפרשת ראה בספר דברים, חכמים דרשו שיש מצווה נוספת – מצוות השמחה.^[7] מצווה זו מתקיימת באמצעות אכילת שלמים, על סמך הפסוק: “וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיך”, המופיע בהקשר אחר.^[8]

לצד החגיגה יש כאן שתי דרישות שנראות שתלויות זו בזו – “יראה כל זכורך אל פני האדון ה'” “ולא יראו פני ריקם”. יש להיראות, ויחד עם זאת להביא משהו. המכילתא הציעה כמה אפשרויות ל”משהו” הזה – כסף או קרבן, וההכרעה ההלכתית של חז”ל היתה קרבן עולה, קרבן “ראיה”.^[9]

מצוות ראיה וקרבן ראיה

מתוך הפסוקים נראה כי אלו שני צדדים של אותו מטבע. יש להראות, אבל אסור להראות ריקם. דא עקא, שבפסוק “ולא יראו פני ריקם” לא ברור מי נראים – הזכרים שיוזכרו בהמשך (יראה כל זכורך) או פני ה’.^[10] אפשר שלצד החגיגה המשותפת, מוזכרים כאן שני ‘פנים’ שונים של מצוות העליה לרגל – האחת, להיראות, והשניה לראות. אפשר שדווקא השניה – הכוללת את ראיית פני ה’ – לא יכולה להעשות ללא קרבן. כמו כן, אפשר שיש כאן שתי מצוות נפרדות, שהאחת לא תלויה בהכרח בשניה.

בעניין זה נחלקו רבותינו, ואפשר למצוא שלש שיטות עיקריות בדבר. שיטה אחת כורכת בין החובה להיראות לחובת הבאת הקרבן. שיטה זו מבוססת על דברי ריש לקיש בבבלי, שסבור שרשימת החייבים בקרבן ורשימת החייבים בעליה לרגל זו אותה רשימה.^[11] וכך משמע מדברי הרמב”ם, בעל ספר החינוך והסמ”ג.^[12] המצווה מתקיימת באמצעות הקרבן, ומשמע שאף יש איסור להיראות בלי להביא קרבן.^[13]

שיטה שניה, היא שיטת הטורי אבן המבוססת על דברי הירושלמי ומחלקת בין שתי החובות.^[14] החובה להיראות היא חובה רחבה יותר, ואף מוטלת גם על הנשים והטף, כמו במצוות ההקהל.^[15] מצווה נפרדת היא המצווה של הזכרים לא להיראות ריקם. עצם ההפרדה בין המצוות מאפשרת לעשות את האחת גם כאשר השניה איננה אפשרית.

שיטה שלישית, של היראים, חוזרת לאפשרות שהועלתה במכילתא דר”י, לפיה יש עוד מתנות אפשריות כדי לא להיראות ריקם, כמו נתינת כספים (לצדקה).^[16] באופן דומה, חכמים הבינו שיש הבדל בין קיום מצוות שמחה בזמן שבית המקדש היה קיים, שנעשה באמצעות אכילת שלמים, לבין קיום מצוות השמחה בימינו “לכל אחד בראוי לו'”.^[17]

בזמן הזה

לשאלת היחס בין המצוות עשויה להיות השלכה נוספת בכל הנוגע לחיוב עליה לרגל בזמן הזה. מי שכורך את העליה עם הקרבן סבור שאין מצווה לעלות בימינו. אך מה עם הדעות האחרות?

ראשית, יש לומר שלאורך הדורות היו רבים שניסו לעלות לרגל בצורה כזו או אחרת – באמצעות הגעה לירושלים, לכותל, או אף לצפות ברצפת העזרה, כאשר מוטיב הראיה משחק תפקיד משמעותי.^[18] עדויות על עליה לרגל יש לנו מימי ר’ יוסי התנא שחי לאחר חורבן הבית, ועד ימינו.^[19] יש שראו בכך מנהג יפה או תקנת חכמים “זכר למקדש”.^[20] מכל מקום, ברור שרוב עם ישראל לא ראה בכך מנהג מחייב, גם אם רבים ראו בכך מעשה בעל ערך.

מכאן אפשר לשאול: מה המשמעות של עליה לרגל בימי המקדש? מה ניתן לקחת מזה לימינו?

לעליה לרגל יש מספר טעמים, כפי שעולה מתוך הפסוקים. טעם אחד הוא להיראות לפני ה’. אפשר לראות בכך התייצבות מסויימת לעבודת ה’ כמה פעמים בשנה.^[21] טעם אחר הוא ראיית פני ה’, שאפשר לקשור אותה לחווית העליה לרגל שמתוארת הן ביחס למעשר שני והן ביחס להקהל – חוויה שנועדה ללמוד ליראה את ה’.^[22] החוויה החושית של העליה לרגל, המפגש עם מקום השכינה, עם נציגי הקדושה, ועם עם ישראל כולו, היא חוויה של רוממות ושל התעלות, שצריכה להשפיע על שאר ימות השנה. טעם נוסף הוא החגיגה המשותפת עם עם ישראל, כולל דאגה לא רק לבני הבית אלא גם לעבד, לאמה, לאלמנה וללוי.^[23] הברכה האישית שכל אחד מביא מביתו אמורה ליצירה שמחה שמתפשטת מעבר לגבולות של הבית הפרטי.^[24]

כפי שראינו לעיל, חכמים הבינו שבימינו אפשר לקיים את מצוות השמחה בבשר וביין ובבגדים חדשים.^[25] הרמב”ם מדגיש את החשיבות לחלוק את השמחה הזאת עם אנשים נוספים.^[26]

לצד עדויות על עליה לרגל גם בלי מקדש, מדברי התנאים שחיו אחר החורבן משמע שהמירו את חובת העליה לרגל בחובה להקביל פני רבו ברגל.^[27] הבסיס לחובה או למנהג הזה הוא מנהגה של האשה השונמית, שכאשר רצתה ללכת לנביא בעלה טען: “לא חודש ולא שבת” ובכך העיד שהזמנים המקודשים נוצלו לצורך פגישה עם א-להים דרך נציגו.^[28] ואמנם, האשה השונמית חיה בזמן שבית המקדש היה קיים, אך היתה בממלכת ישראל, ונראה שלא היתה נגישה למקדש. העובדה שבחרה לפגוש את ה’ דרך נביאו שימשה דוגמה אישית לחכמי ישראל שלאחר החורבן.

נראה שבימינו יש ערך לעליה לירושלים ברגלים, כחלק מדרישת המקדש, וגם כדי להיטען רוחנית מחוויית המפגש עם עיר הקודש ועם עם ה’. אין אפשרות לקיים את המצווה של ראיה במקום העזרה, אבל אפשר לחוות את ירושלים הקדושה. וגם אם אין אפשרות להביא קרבנות, ניתו להביא צדקה, לחלוק מהברכה שה’ נותן לנו עם האנשים בשולי החברה, ויחד להשתתף בשמחתה של כלל ישראל.

^[1] בבלי ברכות כו ע”ב, רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פ”א ה”ה (קרבנות ותפילה); בבלי ראש השנה ו ע”א, בבא בתרא ט ע”א (נדבה וצדקה); משנה מגילה פ”ג מ”ד, משנה ברכות פ”ט מ”ה, בבלי מגילה כח ע”א, והשוו: ירושלמי שקלים פ”א ה”ד, רמב”ם מתנות עניים פ”ח ה”ח (הקדש ובית כנסת); בבלי ברכות לה ע”א (ברכות ונטע רבעי שדומה לביכורים).

^[2] משנה סוכה פ”ג מי”ב, ראש השנה פ”ד מ”ג.

^[3] בבלי פסחים קטו ע”א.

^[4] בבלי בכורות ג ע”א, שו”ע יו”ד שכ, א.

^[5] שמות כ”ג יד-יח

^[6] משנה חגיגה פ”א, בבלי חגיגה י ע”ב.

^[7] תוספתא חגיגה פ”א ה”ה;

^[8] דברים כ”ז ז. הפסוק נאמר בהקשר של כריתת הברית בהר גריזים והר עיבל.

^[9] מכילתא דר”י משפטים מסכתא דכספא כ, וכן מדרש תנאים לדברים ט”ז טז. ההכרעה של חז”ל – משנה חגיגה פ”א.

^[10] פרשני הפשט הריאליסטים נטו לאפשרות שהאנשים נראים, מתוך הנחה שה’ לא יכול להראות. ראו לדוגמא ראב”ע על אתר. עם זאת, דרשת ר’ יוחנן בן דהבאי בשם רבי שסומא בעין אחת פטור מן הראיה, שכן הוא לא יכול לראות כמו שהוא נראה (בבלי חגיגה ב ע”ב, תוספתא חגיגה פ”א ה”ב) רומזת לרעיון שפני ה’ הם אלו שנראים.

^[11] בבלי חגיגה ז ע”א.

^[12] רמב”ם הלכות חגיגה פ”א ה”א, ספר החינוך מצוה תפט, סמ”ג לאווין שס.

^[13] רמב”ם שם, ספר החינוך מצווה תצ.

^[14] ירושלמי חגיגה פ”א ה”א (וכן משמע בדברי ר’ יוחנן בבבלי לעיל), טורי אבן חגיגה ב, א.

^[15] דברים ל”א יב.

^[16] ר’ אליעזר ממיץ, ספר היראים, סי’ תכה.

^[17] בבלי פסחים קט ע”א.

^[18] ספר חסידים תרל, כפתור ופרח פרק ו, שו”ת התשב”ץ חלק ג סי’ רא. וראו שו”ת יחוה דעת א’ כה (ומקורות נוספים שם).

^[19] בבלי נדרים כג ע”א ובהגהות מהר”ץ חיות שם; בבלי סנהדרין יא ע”א ובשאילת יעב”ץ ח”א סי’ פז, פט; תענית ז ע”א ובר”ן שם; שיר השירים רבה א ד”ה ב, ד ד”ה ב.

^[20] ראו לדוגמה אגרות משה יורה דעה ח”ג קכב, ומקורות נוספים אצל הר’ ש’ הכהן נדל, “עלייה לרגל בזמן הזה – בהלכה ובמנהגי הדורות”, תחומין לד (תשע”ד) עמ’ 494 ובהערות שם.

^[21] אפשר להשוות זאת לדרישה של ה’ מאברהם להגיע למקום שה’ יראה לו, כדי לבטא את יראת ה’ (בראשית כ”ב).

^[22] דברים י”ד כג (והשוו ספר החינוך מצווה שס), דברים ל”א יג.

^[23] דברים ט”ז יא, יד.

^[24] שם י, יז.

^[25] בבלי פסחים קט ע”א.

^[26] רמב”ם הלכות יום טוב פ”ו הי”ח.

^[27] בבלי ראש השנה טז ע”ב, סוכה כז ע”ב.

^[28] מל”ב ד’ כג.