בין פרשה להלכה שופטים – בין החוק לסיפור – מה כלול באיסור לקחת שוחד

מיוחדת תורתנו שמשלבת בין חוק לסיפור, בין דרישות הלכתיות לדרישות מוסריות, בין תורת משה לתורת הנביאים, בין הלכה לאגדה. ולעתים, קשה לעמוד על החוט הדק הניצב ביניהם האם הוא חוט מקשר או חוט מפריד.

בפרשת שופטים התורה מצווה באופן מפורש: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם”.^[1] בכך היא ממשיכה את הציווי בספר שמות: “לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים”.^[2] בשני המקרים נאסרו גם השוחד וגם הטיית המשפט, לצד הדרישה למשפט צדק והתרחקות מן השקר.

מפשט הכתובים משמע שהבעיה בלקיחת שחד היא שהיא קשורה להטיית המשפט.^[3] הן בספר שמות והן בספר דברים האיסור על הטיית המשפט מטרימה את האיסור על לקיחת השוחד. ואפשר לומר, לא רק שאסור להטות משפט ביודעין, אסור לקחת שוחד שמוביל להטיית המשפט הזאת באמצעות עיוור עיני הדיינים. בגלל החמקמקות של לקיחת השחד, והנטיה לעשות זאת בסתר, במעמד בהר גריזים והם עיבל עם ישראל נדרשים לקלל: “אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן”.^[4]

גם בדרישות לשופטים שמביא יתרו הוא מחפש: “וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת”.^[5] מדברים אלו משמע ששנאת הבצע קשורה ליכולת להיות אנשי אמת.^[6] וכפי שראינו, התורה דורשת להתרחק מהשקר.

בהמשך לכך ניתן למצוא אמוראים שלא רק קבעו שאסור לקחת כסף בפועל, אפילו שלא כדי להטות משפט, אלא נהגו לפסול את עצמם מישיבה בדין של אדם שעזר להם, מחשש שמא דעתם תיטה לטובתו.^[7] הראשונים נחלקו ביחס שבין סיפורים אלו לבין שורת הדין. האם סיפורים אלו הם “מעשה רב” מחייבים, כדעת הרמב”ם, או שמא הם “מידת חסידות” כדעת התוספות?^[8] האם במקרים שבהם יש טובות הנאה ממשיות יש חיוב לדיין לפסול את עצמו, בשונה ממקרים שבהם יש רק הקדמה של תשלום חוב או כיו”ב?^[9] שמא, בכלל הדיין יכול לבדוק את עצמו ואת היכולת שלו להיות אובייקטיבי במקרה הנידון.^[10] הז’אנר הסיפורי מכיל בתוכו מספר אפשרויות פרשניות, בכל הנוגע למידת המחוייבות לאמות המידה המתגלות בו.

גם בתנ”ך מצאנו סיפור שמתואר כלקיחת שוחד, כאשר אף כאן הפרשנים דנים בשאלת היחס שבין הסיפור עצמו לבין החוק בתורה. בספר שמואל אנו קוראים: “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט”.^[11] לפי הסיפור, הבנים לא הלכו בדרכי אביהם והם מואשמים שנטו אחרי הבצע, לקחו שוחד והיטו משפט. ברמת הפשט, נראה שהפעולה האחת מובילה לשניה – קודם הם סוטים מדרכי אביהם, בהמשך הם נוטים לטובות הנאה כלכליות, ואז לוקחים כסף בפועל מהמדיינים ובהמשך לכך גם מטים את הדין.

אך חז”ל נחלקו בשאלה האם אכן בני שמואל לקחו שוחד בפועל. אחד ההסברים שמצאנו למעשיהם של בני שמואל הוא של ר’ שמואל בר נחמני בשם ר’ יונתן:

“אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע – שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל. והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן”.^[12]

פירוש זה מתייחס לפער שבין בני שמואל לאביהם. שמואל היה סובב בערי ישראל כדי לשפוט את העם והם בחרו לדון דווקא בבאר שבע, ובכך הגדילו את השכר של פקידי המערכת של בית המשפט. לפי זה החזנים הם אלו שסובבו בארץ כדי להזמין אנשים לדין, והיה צריך לשלם את שכרם על חשבון בעלי הדין. הגדלת השכר של החזנים היתה נטיה אחרי הבצע.

את דברי ר’ שמואל בר נחמני בשם ר’ יונתן אפשר להבין כרצון “להקל” מחטאם של בני שמואל. הם לא לקחו שוחד ממש (ואפילו לא ביקשו בצע כסף באופן אישי), אלא רק התברגנו, במקום להתאמץ כמו אביהם.

אלא שכאן אנו מוצאים מחלוקת בין הראשונים והאחרונים. הרמב”ם פסק את הפירוש הזה בתוך ההלכות שלו שעוסקות באיסור לקיחת שוחד: “כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר להם ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד…”.^[13]

הרמב”ם פוסק את דבריו של ר’ שמואל בר נחמני בשם ר’ יונתן להלכה.^[14] לדידו, הסיפור – לפי הפירוש החז”לי הזה – מהווה פירוש מרחיב לחוק. במקום לומר שהסיפור מקל מחטאם של בני שמואל, הרמב”ם מבין שהסיפור מרחיב את האיסור של שחד. לא רק כסף שנלקח מאחד הצדדים כדי להטות את הדין אסור, אלא כל ניצול של מעמד הדיין כדי לקבל כסף הוא בעייתי. הצמדת הנטיה אחר הבצע ללקיחת השוחד מצביעה על היבט אחר של איסור השוחד, והוא ההנאה הכלכלית מעצם הדין.

דברי הרמב”ם הללו מתחברים להלכה נוספת שאוסרת על דיין לקחת כסף בשביל לדון.^[15] הלכה זו קשורה גם לאיסור שראו חכמים בנטילת כסף כדי ללמד תורה, על בסיס הרעיון שכשם שמשה רבינו לימד תורה בחינם, אף לדורות יש ללמד תורה בחינם.^[16] בהמשך לכך יש מי שאומר שבמקרה המדובר, בני שמואל היו יכולים לסבב בארץ כדי לדון, והסיבה שהם לא עשו זאת זה לא בגלל הטורח (שאז מעשיהם היו מוצדקים) אלא ככלי לפרנס את קרוביהם, שאז מעשיהם פסולים.^[17]

ראשונים אחרים הבינו שהסיפור בנביא, שדן את בני שמואל לחומרה (אך בלי להעניש אותם בצורה קיצונית), ודברי חז”ל שהוציאו את החטאים הללו מפשוטם, אינם קביעה הלכתית אלא דוקא קביעה מוסרית. לפי המאירי, בני שמואל נידונו על כך שלא התאמצו ללכת בדרכי החסידות של אביהם. מכאן, שהבעיה שלהם לא היתה בתחום המשפט, אלא בשאלת ההליכה בדרכי אבות.^[18] אחרים סבורים שאין הכרח לפסוק כפרשנות הספציפית הזאת לסיפור. הסיפור מלמד על דרישות מוסריות מהשופטים, בעוד שהדרישות ההלכתיות הן נמוכות יותר.^[19]

הספרות העלילתית, הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה, מציבה רף גבוה יותר של דרישות מהשופט בכל הנוגע לטובות הנאה בשל תפקידם, או בהקשר לתפקידם. חלק מן הראשונים פסקו דרישות אלו להלכה, ובכך הסיקו מהסיפורים להלכה, בעוד שאחרים השאירו רווח מסוים בין שורת הדין, לבין דרישות מוסריות גבוהות יותר שראוי ללכת לאורן, גם אם אין חיוב חד משמעי.

 

 

 

^[1] דברים ט”ז יח-כ.

^[2] שמות כ”ג ו-ח.

^[3] ראו גם מאירי כתובות קה ע”ב.

^[4] דברים כ”ז כה.

^[5] שמות י”ח כא.

^[6] ספר החינוך, מצווה פג. ואמנם, ראו חזון אי”ש, אמונה ובטחון פרק ג’ אות ל, שסבור שאיסור לקיחת שוחד הוא חוק בלי טעם, ואין לחשוד בדיינים בהטייה.

^[7] בבלי כתובות קה ע”א – קו ע”א, סנהדרין ז ע”ב – ח ע”א. לעניין האיסור לקחת שוחד כדי לדון דין אמת, ראו גם: רמב”ם הלכות סנהדרין פכ”ג ה”ג, שו”ע חו”מ סי’ ט’.

^[8] הרמב”ם, הלכות סנהדרין פכ”ג ה”ג (וראו בכסף משנה שם); זאת בניגוד לתוספות כתובות קה ע”ב ד”ה לא למאן.

^[9] תוספות סנהדרין ח ע”א ד”ה פסילנא לך, לפי פירוש הב”ח על חו”מ סי’ ט, שמפנה לחכמים נוספים שתומכים בכל דעה, ומבדיל גם את דעת השו”ע שם, וכן ראו בפתחי תשובה שם. אמנם לדעת משפט החושן סימן ט’ סעיף א, גם השו”ע מחמיר מאוד כדעת הרמב”ם (בניגוד לדעת הסמ”ע ולדעת הגר”א שסבור שאף השו”ע חשב שהדברים אסורים רק מטעם מידת חסידות).

^[10] הטור והרמ”א בשם תשובת הגאונים, חו”מ סי’ ט’ (ב).

^[11] שמ”א ח’ א-ג.

^[12] בבלי שבת נו ע”א.

^[13] הלכות סנהדרין פכ”ג ה”ג. בהמשך מדובר על שחד ממון ושחד דברים, בהתאם למה שראינו לעיל.

^[14] ראו גם שו”ע חו”מ סי’ ט’ ב, ספר החינוך פג ועוד.

^[15] בבלי כתובות קה ע”א, רמב”ם הלכות סנהדרין פכ”ג ה”ה, שו”ע חו”מ סי’ ט’ ה, ועוד.

^[16] בבלי נדרים לז ע”א ובמקבילות, רמב”ם הלכות תלמוד תורה פ”א ה”ז, שו”ע יו”ד רמ”ה סי’ ו. וראו בקישור בין הדברים אצל הדרישה חו”מ סי’ ט.

^[17] לדעת הט”ז משמע שיש דרישה לסבב ולשפוט, ואחרים קבעו שבימינו הדבר לא נהוג (לדוגמה:** . פתח עיניים שבת נו ע”א מסביר את חטאם של בני שמואל מתוך הנחה שיכלו ובחרו שלא לעשות זאת בגלל המניע הכלכלי.

^[18] בית הבחירה למאירי שבת נו ע”א וראו בהערות הגרי”ש אלישיב מהדורא קמא שבת נו ע”א, ובחישוקי חמד עירובין נט ע”א.

^[19] ראו בדברי הדרישה והב”ח על שו”ע חו”מ סי’ ‘.