בין פרשה להלכה שמיני – להבדיל בין הקודש ובין החול

בפרשת שמיני הכהנים לומדים שאם הם חשבו שתפקידם העיקרי הוא לגשת אל הקודש, תפקיד לא פחות חשוב, ואולי יותר הוא: “וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה”.^[1]

הכהנים צריכים גם לדעת להבדיל בין התחומים השונים, וגם ללמד את ההבחנות הללו הלאה. לשם כך, עליהם להיזהר משתיית יין ושכר. כנגד פריצת הגבולות של נדב ואביהו, ה’ מדגיש שתפקידם של הכהנים הוא דווקא להבין וללמד את הגבולות. מכאן, במשך כמה פרקים, התורה תגדיר ותלמד את הכהנים ואותנו, את אותם גבולות שבין טמא וטהור בהקשר של מאכלות ובהקשר של טומאות שונות, כדי שנוכל שוב לחזור אל הקודש.^[2] היכולת של האדם להבדיל בין תחומים שונים, מדגישה את צלם הא-להים שבו, שכן בבריאת העולם, ה’ לא רק יצר את העולם, אלא הבדיל בין האור לחושך, בין המים לשמיים ובין היום ללילה. היכולת להבדיל היא חלק ממעשה הבריאה.

הבדלה במוצאי שבת

הבריאה מגיעה לסיומה, ויש שיגידו לשיאה, בשבת, שאז נאמר שה’: “וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת”.^[3] לדורות גם אנחנו נדרשים לקדש את השבת, כפי שנצטווינו: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ”.^[4]

המשנה במסכת ברכות מתייחסת לסדר ההבדלה, וכוללת את ברכת היין, הנר, הבשמים וההבדלה.^[5] המקור להבדלה (וגם לברכת הנר) לא לגמרי ברור, ובגמרא במסכת פסחים היא עולה בקשר למצוות הקידוש בשבת. מהגמרא לא ברור לגמרי האם היא לומדת חובה לקדש את השבת גם בלילה וגם ביום או גם בכניסת השבת וגם בסופה.^[6] ממילא, מתבררת מחלוקת האם מצוות ההבדלה היא ממצוות השבת, או מצווה בפני עצמה.

השלכה אחת של השאלה הזאת היא האם נשים מצוות במצוות ההבדלה. הגמרא מביאה שנשים חייבות בקידוש בשבת, למרות שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא, בגלל ההיקש שבין מצוות זכירת השבת למצוות שמירת השבת.^[7] מכיון שנשים נאסרו באיסורי שבת, ההיקש מחייב אותן גם במצוות העשה של שבת.^[8] לפי הכללים האלו, אם הבדלה היא חלק ממצוות הקידוש, כפי שסובר הרמב”ם, ממילא נשים יהיו חייבות בהבדלה.^[9] לעומת זאת, הבית יוסף מצטט ארחות חיים המביא בשם הר”ש שזו מצווה עצמאית וממילא נשים לא יבדילו לעצמן, והרמ”א קובע שכך נוהגים.^[10]

האם נשים מבדילות לעצמן?

אמנם, לא ברור מדוע אין לאשה לברך הבדלה, גם אם היא פטורה או מחוייבת ממקור אחר מזו של הגבר, כמו שהיא יכולה לתקוע שופר לעצמה ולנשים אחרות למרות שאינה חייבת מן התורה. הכלל המקובל הוא שכל מי שחייב יכול להוציא.^[11] ומצד שני, מי שפטור בד”כ יכול להוציא אנשים אחרים עם אותו פטור.

ולכן דברי הרמ”א תמוהים, ורוב הפוסקים אינם מסכימים עם דבריו או מבינים אותם אחרת. הב”ח מסביר שהרמ”א פוסק שנשים פטורות ולכן לא יבדלו לעצמן לכתחילה מכיוון שזה מצוה דרבנן שרק גברים חייבים בה – אך אין שום איסור לאישה לברך הבדלה לעצמה והיא גם יכולה להוציא נשים אחרות.^[12] השאלה מתעצמת כשנותנים את הדעת שהרמ”א מייצג מסורת אשכנזית שמאפשרת לנשים לברך “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” על קיום מצוות עשה שהזמן גרמן, למרות שהן פטורות.

מה טיב החילוק הזה?

יש שהסבירו שהרמ”א התיר לעשות מצוות עשה שהזמן גרמן ולברך עליהם, כשיש מעשה מצווה חיצוני, אך לא כשהברכה עצמה היא המצווה.^[13] אחרים חיפשו סיבות נוספות וצדדיות להוציא נשים דווקא ממצוות הבדלה.^[14]

ברצוני להציע אפשרות נוספת, שגם אם לא מופיעה באופן רשמי כטעם של הדין הזה, עשויה להסביר אותו בכל זאת. כמו הבדלה מצאנו דיון דומה ביחס לקריאת מגילה, שגם שם ישנן דעות שנשים חייבות לשמוע אך לא לקרוא,  ולכן אינן מוציאות את עצמן ידי חובה.^[15]

כמו שקריאת מגילה היא מצווה דרבנן, גם הר”ש באורחות חיים עליו סומך הרמ”א, פוסק שהבדלה היא מצווה דרבנן, ושחכמים תיקנוה דווקא לגברים ולא לנשים. אפשר שההסבר לדעות המייחדות את שתי מצוות אלו דווקא לגברים קשורה לדמיון שלהם לתפקיד הכהנים “להבדיל” (הבדלה) ו”להורות” (מגילה). עם ישראל נקרא “ממלכת כוהנים”, ואולי דעות הללו ראו את תואר זו כמיוצגת דווקא בידי הגברים בישראל. לגברים בישראל יש סממנים של כהונה, דרך איסור הקפת הראש, ודרך הדמיון בין הציצית והתפילין לבין הציץ של הכהן הגדול.^[16]

אפשר שמתגלה כאן הבנה של רבנים מסויימים, שגם אם במצוות רבות יש עשיה של מעשה של מצוות, בתוך העולם של שירות בקודש יש נותני שירות ומקבלי שירות. אמנם שחיטה כשרה בזר, אבל שאר עבודות המזבח כשרות רק על ידי כהנים (גברים). וכך גם מתבררת תפיסה (שכאמור רק חכמים מסוימים נוקטים בה) שהוראת התורה היא כמעשיהם של הכהנים, והיא תפקיד ‘גברי’.^[17] ממילא, נוכל למצוא מצוות – הקשורות לעולם הדעת – שההגדרה הראשונית שלהן לפי חלק מהפוסקים היא של הוראה ושמיעה, כשגברים צריכים גם להורות ולהבדיל, ונשים רק לשמוע.^[18]

אך הרוב המוחלט של פוסקים לא פסקו כהבנה זאת. פשוט שנשים כלולות בתחומים אלו, שהרי בתורה שבכתב ובעל פה מוצאים דוגמאות רבות לנשים אחראיות על הבדלה בין הקודש והחול – בהדלקת הנרות שלהן ובהפרשת תרומות ומעשרות – ובין הטמא והטהור – בענייני טומאת אוכלים וטומאת נדה. לפי התוספות לומדים שכל יהודי בודד נאמן להבדיל בין איסור להיתר, “עד אחד נאמן באיסורים”, דווקא מנאמנות האשה לקבוע את מעמדה בהלכות נדה “וספרה לה”.^[19]

^[1] ויקרא י’ י-יא

^[2] גם הרמב”ם רואה בעולם של טומאה וטהרה הבחנה בין עולם המעשה לעולם הקדושה שדורשת התכווננות והטהרות.

^[3] בראשית ב’ ג.

^[4] שמות כ’ ח.

^[5] משנה ברכות פ”ח מ”ו-מ”ז.

^[6] בבלי פסחים קו ע”א.

^[7] מצוות “זכור את יום השבת לקדשו” נחשבת למצוות עשה שהזמן גרמא, וככלל נשים פטורות ממצוות אלו. אך כלל נוסף קובע שאם באותו מצווה יש גם צד של לא תעשה, אז נשים חייבות גם בעשה. דוגמא נוספת היא אכילת מצה בליל הסדר – למרות שזו מצוות עשה שהזמן גרמן, יש גם איסור אכילת חמץ. הציווי לזכור מופיע בשמות כ’ ח, והציווי לשמור בדברים ה’ יב.

^[8] בבלי שבועות כ ע”ב.

^[9] רמב”ם ספר המצוות מצוות קנה, הלכות ברכות פ”כ ה”ב, הלכות שבת פכ”ט ה”א. ראו גם ספר החינוך מצווה לא.

^[10] ארחות חיים חלק א, הלכות הבדלה אות יח; בית יוסף אורח חיים רצו; רמ”א או”ח רצו, ח.

^[11] משנה ראש השנה פ”ג מ”ח.

^[12] כך דעת הב”ח  אורח חיים רכט:א

^[13] מגן אברהם רצ”ו ס”ק יא. וכן פסק במשנה ברורה (ס”ק לה).

^[14] המגן אברהם מביא גם את האפשרות שנשים לא מברכות על הלבנה בגלל שהם הביאו לפגימתה, וקושר זאת גם לכך שאינן מבדילות (וכן בסימן תכו). המשנה ברורה מוסיף שנשים לא היו מבדילות בגלל המנהג שלא לשתות מהיין של ההבדלה (שם).

^[15] ראו רש”י על בבלי שבת כג ע”א; הרמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פ”א ה”א ועוד לעומת בעל הלכות גדולות, הלכות מגילה סי’ יט; ר”ח על מגילה ד ע”א.

^[16] משנה קידושין פ”א מ”ז, השוו ויקרא י”ט כז-כח עם ויקרא כ”א א-ה.

^[17] ראו בבלי קידושין כט ע”ב, בבלי שבועות יח ע”ב: “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות – הויין לו בנים זכרים, דכתיב: להבדיל בין הקדש ובין החול, וכתיב התם: להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה: אשה כי תזריע”. ראו גם קובץ שיעורים ביצה סקי”ב בשם הרשב”א בעל התוספות שהובא בסוף איגרת הרמ”ה.

^[18] השוו בבלי חגיגה ג ע”ב: “ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע”.

^[19] בבלי גיטין ב ע”ב ד”ה “עד אחד נאמן באיסורין”.