בלוג הלכתי – חובות האב כלפי הבן – חלק א

בריאת העולם פותחת באדם הראשון שנברא בצלם א-להים.^[1] גם ציווי ה’ לנח ובניו לאחר היציאה מהתיבה מזכיר ש”בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”^[2]. למרות זאת, ה’ ממקד את התקשורת שלו עם האנושות דווקא לאברהם אבינו ושרה אמנו וצאצאיהם. למרות שאברהם הוא ‘אב המון גוים’ שמובטח לו ש’ונברכו בך כל משפחות האדמה’, הוא גם האב הפרטי של בנו יצחק, שיורש ממנו את הברכות.^[3]

למרות האחריות שיש לאברהם כלפי העולם כולו (ולכן ה’ משתף אותו בגורל סדום), האחריות שלו כלפי בנו גדולה יותר וממוקדת יותר.^[4]

המשנה במסכת קידושין קובעת: “כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות”.^[5] הגמרא מסבירה שמדובר על מצוות הקשורות לבן שמוטלות על האב.^[6] התוספתא מפרטת את החובות של אב כלפי בנו:

“אי זו היא מצות האב על הבן? למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה. ויש אומרים אף להשיטו בנהר. ר’ יהודה אומר כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות”.^[7]

כשמעיינים בסיפורו של אברהם אבינו, נראה שהוא מתואר כ’אב’ שעונה על כל הדרישות. יצחק הוא הבן הראשון שנימול על ידי אביו לשמונת ימים;^[8] אברהם נבחר “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'”, כלומר מתוך ידיעה שהוא ילמד את בנו ‘תורה’;^[9] הוא האדם הראשון שמתואר בתורה שדואג שבנו יתחתן, והוא אף דואג למצוא לו כלה, ולהשקיע בכך את האמצעים הכלכליים הנדרשים.^[10] אפשר לומר שגם הרעיון של מסירת פטר רחם לה’, והמרתו בדבר אחר (אצל אברהם באיל, ולדורות באמצעות כסף), נמצא בסיפור עקדת יצחק.^[11]

סוגים שונים של חובות

למרות שהמשנה מקבצת יחד את הדרישות מהאב, ואפשר למצוא את יישומם אצל אברהם אבינו, ניתן להבחין בין דרישות אלו. מצווה אחת מוטלת אך ורק על האב. בגמרא למדו, שרק אב יכול לפדות את בנו.^[12] האם, שאיננה בתוך המעגל של הפדיון, לא יכולה לפדות את בנה. ואכן, בתורה פדיון הבן מוצמד למכת הבכורות, שככל הנראה נגזרה רק על הזכרים (כדי להוציא ממצרים את “בני בכורי ישראל”).^[13] הברייתא קובעת שאם האב לא פדה את בנו, הבן צריך לפדות את עצמו, ומשתמע שאם לא יכולה לעשות זאת עבור בנה, וכך גם נפסק להלכה.^[14]

מצוות המילה ותלמוד תורה הן שונות. מצד אחד, הן מוטלות על האב. דרשות שונות נאמרו ביחס לחובת האב במילה, אך חובת תלמוד התורה מנוסחת באופן ברור “ושננתם לבניך”, “ולמדתם אותם את בניכם”.^[15] עם זאת, שני אלו, הן למעשה גם חובות על הציבור, לדאוג שבני הציבור יהיו נימולים וילמדו תורה.^[16] לבסוף (כמו גם במצוות הפדיון), האחריות תישאר גם אצל היחיד לדאוג שהוא עצמו פדוי, נימול ולומד תורה.^[17]

למעשה, גם הפסוק ממנו לומדים על חובת האב להשיא לבנו אשה נאמרה לאנשים מישראל באופן קבוצתי, ולא באופן אישי: “כֹּה אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ”.^[18] למעשה, החיוב להשיא את הבנים, וגם את הבנות, בא לידי ביטוי בחובות כלכליים, יותר מאשר בפעולות מעשיות.^[19]

נראה שישנו הבדל גדול בין מצוות הפדיון למצוות האחרות. בהבנה שהבן הבכור, כמו גם מתנות הראשית למיניהן, שייכים באופן מהותי לה’, יש הודיה אישית עמוקה, וממילא נראה שאי אפשר “להעביר” את האחריות עליה הלאה.^[20] לעומת זאת, מצוות המילה, תלמוד תורה ונשיאת אשה, הן מצוות לאומיות, שכוללות את הברית של עם ישראל עם ה’, את נשיאת לפיד התורה, ואת תחילת הבנין של הדור הבא. אלו אבני הבניין של החברה, ואם היחיד לא יוכל לטפל בכך בעצמו, החברה תתגייס. ממילא, אם בתהליך הפדיון, המעשה הוא במרכז, במצוות האחרות התוצאה היא החשובה.

אפשר להציע שיש כאן עקרון חשוב. יש תהליכים שנדרשים מהיחיד בחברה, והחברה כולה תתגייס למען התהליכים הללו, אלא שהתורה הטילה את האחריות הראשונית על המשפחה הגרעינית, ועל העומד בראשה (שבתקופתם היה בעל האמצעים הכלכליים). קודם כל, מנסים לדאוג לצרכים של כל פרט במשפחה. כשהמשפחה אינה מסוגלת לספק צרכים אלו מסיבות שונות, החברה צריכה להתגייס לעזור.

 

 

^[1] בראשית א’ כז.

^[2] בראשית ט’ ו.

^[3] בראשית י”ז ה, י”ב ג, י”ז יט, כ”ו א-ה.

^[4] בראשית י”ח יט.

^[5] משנה קידושין פ”א מ”ז.

^[6] בבלי קידושין כט ע”א.

^[7] תוספתא קידושין פ”א הי”א במהדורת ליברמן

^[8] בראשית כ”א ד.

^[9] בראשית י”ח יט.

^[10] בראשית כ”ד.

^[11] בראשית כ”ב. השוו: שמות י”ג יא-יג (שם לא מוזכר במה פודים את פטר הרחם). לגבי אומנות, אפשר לראות שיצחק חופר את אותם הבארות של אביו, וממילא ממשיך את דרכו בצורה מסוימת (בראשית כ”ו יח). מכל מקום, באופן מעניין, בנו השני, שלא סיים את גידולו בבית אברהם, קשור לעולם של ליסטות (ראו ספרי דברים שמג). אי אפשר למצוא קשר בין אברהם ויצחק לבין השטה בנהר, אבל יעקב יעביר את בניו את הנחל (בראשית ל”ב כד).

^[12] בבלי קידושין כ”ט ע”א. הסוגיה שם גם כורכת בין דין פדיון לדין עליה לרגל, דבר נוסף שמזכיר את אברהם אבינו, שכן בסיפור העקדה יש מרכיבים של עליה לרגל (עליה לשם הקרבת עולה, עם הזכרים במשפחה, במקום שה’ בוחר).

^[13] שמות י”א ה, י”ג י-טו.

^[14] פתחי תשובה יורה דעה ש”ה, ג.

^[15] מילה – ראו בבלי קידושין כט ע”א, ירושלמי קידושין פ”א ה”ז, וראו: **קישור לבלוג על ברית מילה**, לגבי לימוד תורה – דברים ד’ ט, ו’ ז, י”א יט.

^[16] לגבי מילה – בבלי קידושין כט ע”א, רמב”ם הלכות מילה פ”א ה”א-ב, שו”ע יורה דעה רס”א. לגבי תלמוד תורה, ניתן לראות תקנות שתוקנו והשתנו לאורך הדורות שמעבירות את האחריות מהאב לקהילה. ראו: בבלי בבא בתרא כא ע”א, רמב”ם הלכות תלמוד תורה פ”ב ה”א, שו”ע יורה דעה רמ”ה ז.

^[17] בבלי קידושין כט ע”א-ע”ב.

^[18] ירמיהו כ”ט ד-ו, בבלי קידושין ל ע”ב.

^[19] כתובת בנין דכרין (שמעניקה לילדים שנולדו מאשה מסוימת את הזכויות הכלכליות של אמם במקרה שהיא נפטרה לפני האב, ובמקרה שיש ילדים מאשה נוספת), נתקנה כדי שאנשים יתנו נדוניה לבנותיהם, כדי שהן יצליחו להתחתן. ראו: בבלי קידושין ל ע”ב, בבלי כתובות נב ע”ב.

^[20] השוו: ספר החינוך, מצווה יח.