כל הפוסטים

פרשת וארא – מקום של תפילה

טבת תשפ"ג

 

בעיצומה של מכת ברד, כשפרעה מתוודה ומבקש שיעצרו את המכה, אנו רואים שמשה מספר שהוא יוצא מן העיר כדי להתפלל (שמות פרק ט’):

(כז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה’ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: (כח) הַעְתִּירוּ אֶל יְקֹוָק וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד: (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’ הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה’ הָאָרֶץ… (לג) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה’ וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה:

מה המשמעות של היציאה מחוץ לעיר להתפלל? האם ניתן ללמוד מכך על המקום הראוי והנכון להתפלל? רש”י וראב”ע, בעקבות המכילתא[1], קובעים שמשה יצא מהעיר בגלל האלילים והפסלים שבתוך העיר. אמנם, במכת הצפרדע (שמות ח’ ד-ט) ובמכת הערוב (שם, כ-כז) נאמר שמשה יצא מעם פרעה כדי להתפלל, אבל לא נאמר שיצא מהעיר.

לדעת חלק מהפרשנים,[2] גם במכות אלו משה יצא מן העיר, אבל לא היה צריך להסביר זאת לפרעה, בגלל שהיתה שהות להסרת המכה. רק במכת הברד, כשפרעה ביקש שתוסר מיד, משה היה צריך להסביר מדוע יקח לו זמן להתפלל, שכן הוא צריך לצאת מן העיר. רש”ר הירש מוסיף את הפן ה”הסברתי” גם במכת הברד, שכן לדעתו גם היציאה מחוץ לעיר כדי להתפלל נועדה למנוע מראית עין של תפלה לפסילים. אחרים[3] הסבירו שבמכת הברד אנשים הכניסו את בעלי החיים לתוך העיר, וממילא היא התמלאה יותר באלילי מצרים, ולכן משה נדרש לצאת מתחומי העיר דווקא במכה זו.

פרשנים אלו מתרכזים בהיבט של “סור מרע” בקשר לתפילה – אלו נסיבות וסביבה צריך לנטרל כדי שיהיה אפשר להתפלל כמו שצריך. לצד זאת, ניתן למצוא פרשנים שהתמקדו ב”עשה טוב”. פרשנים אלו[4] רואים ערך ביציאה מן העיר כדי להעריך את הנזק של הברד, שניכר דווקא בשדה, כדי להתפלל יותר בכוונה.

כשפונים לפוסקי הלכה, ניתן לראות ביטוי לשני ההיבטים הללו במציאת מקום תפילה. בבחינת “סור מרע” תרומת הדשן[5] מתייחס לחסרון בתפילה במקום שיש בו פסלים ועבודה זרה, אבל גם לחסרון של תפילה במקום שאנשים עשויים להפריע ולהסיח את הדעת. בעקבות הפסוקים בספר דברים,[6] בגמרא[7] קבעו שיש בעיה להתפלל במקום של צואה או במקום של ערוה.[8]

בבחינת “עשה טוב”, מצאנו כמה שיקולים הלכתיים בנוגע לשאלה היכן כדאי להתפלל. שיקול אחד הוא להתפלל בתוך בית ולא בשדה הפתוח, כי בשדה הפתוח יש מעין גבהות לב. אבל בתוך בית, להתפלל דווקא בבית שיש בו חלונות.[9] כלומר, מצד אחד, כן להסתכל החוצה, אבל לא באופן רחב מדי. באופן דומה, הגמרא קובעת שאדם יכנס שיעור “שני פתחים” לתוך בית הכנסת, ואז יתפלל.[10] היו שהסבירו שזה לא יהיה יותר מדי כלפי חוץ, ותהיה הסחת הדעת, או שמי שיושב על פתח בית הכנסת משדר שישיבת בית הכנסת קשה עליו, והיו שהסבירו שיש כאן מהלך כפול, של ניתוק מעט מהחיים בחוץ והתכווננות לתפילה.[11] שיקול נוסף מדבר על תפילה במקום קבוע.[12] בין היתר, יש בכך התמודדות עם הסחות דעת. מעבר לכך, יש עידוד להתפלל עם הציבור בבית הכנסת.[13]

לצד השיקולים הללו, שיש בהם מעין “ניטרול” של השפעות חיצוניות גרנדיוזיות על האדם, ויצירת מסגרת מכווננת – מקום קבוע, בתוך מבנה, בתוך בית כנסת, עם הציבור וכו’, יש גם ערך לתפילה כאשר ההקשר של התפילה ברור. כך נמצא עידוד בגמרא לבקר חולים, כדי שיהיה אפשר להתפלל עליהם.[14] וכן קביעה שהמצורע קורא על עצמו שהוא טמא, כתקדים לבקשה מאחרים לראות את המצב הקשה של האדם, כדי שיתפללו עליו.[15]

אם כן, ניתן למצוא כאן מתח מסוים בין הצורך להתנתק מחיי היום יום, ולהיכנס לקביעות של תפילה, לבין הצורך להיות מחוברים לצרכים של אנשים, כדי להתפלל עליהם בכוונה גדולה יותר. יש בכך הד למחלוקת הפרשנים האם משה היה צריך לצאת מהסחות הדעת והבעייתיות של תפילה בתוך העיר, או שהוא יצא דווקא לשדה לחזות בצרכים עליהם התפלל.

[1] מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה א.

[2]  שפתי חכמים שמות ט’ כט, רמב”ן שם.

[3] דעת זקנים מבעלי התוספות שמות ט’ כט.

[4] חזקוני, ר’ חיים פלטיאל, ריב”א על שמות ט’ כט.

[5] סימן ו, וכן נפסק ברמ”א, או”ח צ”ד, ט. מדברי משנה ברורה (שם, ס”ק ל) משמע שהחסרון הגדול יותר הוא חסרון של הסחת הדעת על ידי אנשים שיבלבלו, שכן בימיו כבר התרגלו להתפלל במקומות מלאים עבודה זרה, ובכל זאת צריך להיזהר לא להתפלל לכיוון של עבודה זרה ממש.

[6] כ”ג י-טו. פסוקים אלו עוסקים בצורך להרחיק מהמחנה צואה או טומאה שקשורה לערווה. ההסבר הוא בגלל שה’ הולך בקרב המחנה “ולא יראה בך ערות דבר”. מכאן הבינו שיש סתירה בין ערוה לבין דיבור של קדושה.

[7] בבלי ברכות כה ע”ב.

[8] וכן נפסק שו”ע או”ח עה, ד.

[9] בבלי ברכות לד ע”ב (ר’ חייא בר אבא בשם ר’ יוחנן – לעניין תפילה בבית עם חתונות, ורב כהנא – לעניין הבעייתיות בתפילה בבקעה). וראו רש”י ותוספות שם. ונפסק בשו”ע או”ח צ’, ה.

[10] דעת רב חסדא בבלי ברכות ח ע”א.

[11] שו”ע או”ח צ’, כ.

[12] שו”ע או”ח צ’, יט.

[13] שו”ע או”ח צ’, ט. וראו בפסיקתא זוטרתא שמות ט’ כט, שמשה יצא חוץ לעיר כי היה לו שם בית תפילה.

[14] בבלי נדרים מ ע”א.

[15] בבלי שבת סז ע”א.

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין).