“דור אחרון לעדות ודור ראשון לזכרון ” – זכרון לדורות

בימים אלו אנו עומדים דום, בשני הימים בהם נשימתנו נאלמת , מרכינה ראש . נעצבת בהדרת קודש וזוכרת את אותם פנים דמויות מחייכות מבוישות, מביטות נכוחה כאילו מצהירים בזאת שחייהם נעצרו על פני האדמה. ואנו כמו אהרן הכהן בתגובתו האצילית כמאמר הכתוב  “וידם אהרן”,  צעק [כפרשנות הרמב”ן] ונאלם כאילם בדממת המילים.

הצפירה, כמו השופר היא אות קולי בו אנו מצווים להיצמד לחובת הזכרון. מביאה עימה את כבוד המדינה את כבוד אלו שהלכו בשל היותם בני האומה הישראלית מתויגים ברצונם או שלא, ע”י אותו צורר כמשויכים לעם הנבחר שבשלו הובלו לבור תחתיות או נעמדו מול האויב וויתרו על הגשמת חלומם. למען תקומת האומה.

“הצפירה מדגישה את הזכרון הקיבוצי מנכיחה לרגע את הסולידריות העמוקה בין החיים המשותפים לאותה מולדת לאותה משפחה,,, הצפירה מבשרת לי כי אני חי את הסיפור שמעבר לי, יוצרת אחווה ביני לבין האנשים הנמצאים ברחוב ואולי המובן החשוב ביותר של עצמאות והגאולה –הוא השותפות והסולידריות”[הרב שג”ר ][1]. הזכרון הוא לב הדברים הוא זה שנותן לנו משמעות לקיום ולחיבור בין העבר ההווה של חיינו ועתיד ילדינו. הזכרון הוא זה שמהווה את מוטיב הגרעין של קיומנו הנצחי כעם בין העמים בין האמפריות שהיו ונעלמו.

המשפט החוזר בזכרון היהודי למצוות היומיומיות זכירת סיפור יציאת מצרים “ְלמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. [דברים טז].  הציווי לזכור במשך כל השנה מתעצם בחג הפסח בו אנו מצווים לספר! לומר במילים הורים לילדיהם את סיפור גאולת העם ממצב העבדות לרעיון החירות האישית הלאומית “חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. [פסחים דף קטז:]

ההסבר וההקשר המהותי והפורמאלי ברור!. רק עם הצורב בתודעתו את המצווה לזכור ולספר הופך את קיומו בהווה כבעל המשכיות לעבר ובעל חזון לעתיד. אנו חיים את הזכרון ומחוייבים לצרוב אותו כחותם על ליבינו בטקסיות ובחגיגיות כי רק כך תהא משמעות לקיומו של הדור הבא. אחד ממדליקי המשואות בשנת תשפ ,שורד שואת אירופה הנחיל עבורנו ,דור שני ושלישי לתופת ההיא וכדור שני שלישי וראשון לחללי מערכות ישראל, אמר כצוואה : “אתם דור אחרון לעדות- ודור ראשון לזכרון” . בשנת ה73 לעצמאותה של ישראל מוטלת עלינו משימה אישית, חברתית לאומית – אם ברצוננו שנמשיך לחיות יחד מלוכדים לעוד דורות לנצח ישראל על אדמת מולדת זו. עלינו לצרוב את הזכרון ולספרו במקביל לסיפור גאולת מצרים כסיפור היסטורי ההולך ומוטבע בחיינו המעשיים  כיהודים מאמינים. עלינו לזכר לחזור ולספר את פרטי האירועים, מסעי הזמן, עוזם של הדמויות. אישיותם של ההולכים. אבני דרך בסיפור גאולת נס קוממיות ישראל. ולשמע קול השופר הצפירה- באילמות הדממה, כצליל פעמי הגאולה.

 

נעם חורב – Noam Horev

 24 באפריל 2017

כָּל יְהוּדִי // נעם חורב

כָּל יְהוּדִי נוֹלָד

עִם מִסְפָּר דִּמְיוֹנִי עַל הַיָּד

שֶׁהוֹלֵךְ תָּמִיד אִיתּוֹ –

לְאוֹרֵךְ חַיָּיו,

לְאוֹרֵךְ מוֹתוֹ

כָּל יְהוּדִי נוֹלָד

עִם רַכֶּבֶת שְׁקוּפָה בֵּין יָדָיו

וְעָלֶיהָ בִּכְיוֹ,

וְעָלֶיהָ צְחוֹקוֹ

וְעָלֶיהָ צְחוֹק יְלָדָיו

כָּל יְהוּדִי נוֹלָד

עִם מַשָּׂא כָּבֵד עַל גַּבּוֹ

וּטְלַאי צָהוֹב מְרוּפָּט

שֶׁנָּעוּץ עַל דּוֹפֶן לִבּוֹ

כָּל יְהוּדִי חַיָּיב לִשְׁאוֹל.

כָּל יְהוּדִי חָזַר מֵהַשְּׁאוֹל.

כָּל יְהוּדִי הוּא נִיצּוֹל.

כָּל יְהוּדִי נוֹלָד

עִם מִסְפָּר דִּמְיוֹנִי עַל הַיָּד

שֶׁעוֹזֵר לוֹ לִזְכּוֹר –

מֵאֵיפֹה הוּא בָּא

וּלְאָן הוּא לֹא יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמוֹ

לַחֲזוֹר.

 

[1] הרב שג”ר,”ביום ההוא”,דרשות למועדי אייר ,מכון כתבי הרב שג”ר, התשע”ב , עמ 39.