דיני טהרת המשפחה – הדינמיקה ההלכתית מהפרטי לציבורי

מן המפורסמות שכאשר התבשרו בני ישראל במדבר על חוקי ודיני העריות, תגובתם הייתה בכי ותרעומת. “וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה’ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע” (במדבר יא,י) ומפרש רש”י על אתר שאחת הדרכים להבין על מה התרעמו הייתה על איסורי עריות: ורבותינו אמרו (יומא ע”ה) למשפחותיו, על עסקי משפחות – על עריות הנאסרות להם.

הגמרא ביומא ע”ה מבארת כי עם ישראל לא היו פרוצים בעריות עוד בהיותם במצרים, טרם נגאלו. על נשות ישראל מעידה הגמרא שהיו ‘גן נעול אחותי כלה’ (שה”ש ד,יב) אם כן, על אלו איסורי עריות החלו להתרעם במדבר עד כדי בכי? על האיסורים שנוספו על איסורי עריות של שבע מצוות בני נח שהם ייחודיים לקדושת המחנה של עם ישראל וביניהם איסורי הנידה. התגובה המיידית והטבעית: זה גדול עלינו, על המשפחה, על הזוגיות.

מה עושים אם כן עם חוסר ההתמודדות של עם ישראל למול איסורי העריות ובתוכם איסורי הנידה המסועפים? משה מתוסכל כל כך מהתרעומת של העם עד כי מבקש הוא מה’ להרוג אותו “לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי” (שם יד-טו).

הפתרון אותו מעלה הקב”ה הוא שותפים להנהגה של משה. שבעים הזקנים נאספים ונקראים לתת כתף ולשאת את עולו, את תרעומתו של העם, את הקושי להתמודד עם מעלת הקדושה היתרה של מחנה ישראל, טהרת המשפחה והבית, בין שאר הדברים איתם מתמודד העם במדבר.

ומן התורה לימינו אנו. דיני טהרת המשפחה מציפים זוגות בשלבים שונים של חייהם ברגעים של בכי, ברגעים של תרעומת ותסכול. ואכן הקושי העצום מוצא ביטוי ומובא כחלק מהלכות איסורי ביאה של הרמב”ם: “אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות.

ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות..” (הל’ איסורי ביאה פרק כ”ב הלכות יח-יט).

אם כן, מה הפתרון? אם נחזור לפסוקים, הפתרון גלום בשבעים הזקנים ולא בשינוי המערכת ההלכתית. דהיינו: המשנה באבות (פרק א משנה ו) מורה לכל אדם בישראל, ובמקרה שלנו – לכל זוג בישראל, לעשות להם רב. להשקיע, לחפש ולמצוא ערוץ וכתובת רבנית אמיתית לדבר, להתייעץ, ולמצוא פתרונות הלכתיים הולמים למצוקות וקשיים. ולא יכולה להיות רק כתובת אחת שטובה ומספקת לכל זוג באשר הוא. משה רבינו בעצמו מודה בכך שפוסק יחידאי אינו יכול להתמודד עם משא של מטענים שונים של זוגות שונים. למערכת ההלכתית הקיימת דרכים רבות לדון בכל מקרה באופן פרטני וייחודי ולרוב המכריע – להמציא מזור ופתרון. ההלכה אינה נדרשת ל’אתחול מחדש’ של הקטגוריות ההלכתיות בהלכות הנידה כדי למצוא מענה לבעיות. אם ניקח בהשאלה את תחום הרפואה (בין תחומים רבים אחרים), הרי שהמגמה ההולכת וגדלה היא רפואה מותאמת אישית, למטופל ספציפי על המחלה בעלת המאפיינים הבלעדיים שלה. כך גם בתחומים נוספים אחרים: בנקאות מותאמת אישית וכו’. אם יש כלי שעולם ההלכה ‘מתמקצע’ בו, שהוא המאפיין המרכזי שלו הרי זה שימוש בכללי פסיקה מערכתיים למתן תשובה פרסונלית לבעיה ייחודית.

זכה הדור שכיום יש שפע של דמויות הלכתיות רבניות, הן נשים ,הן גברים שיכולים להקשיב, להבין ולענות לשאלות ומצוקות בהלכה.

הבכי והתרעומת – יש להם מקום, ובזירה הציבורית טוב עושה מי שמעלה אותם לתודעה ומשמיע אותם במרחב זה ולא משאיר את הכאב והקושי להתמודדות פרטית בלבד . לולא הבכי והתרעומת, לא היו נמצאים לנו שבעים הזקנים, הרחבת ההנהגה הרוחנית וההלכתית ממשה אל הזקנים ואל העם. הבכי והתרעומת על העריות הביאו עימם ברכה גדולה של ריבוי כתובות וערוצים הלכתיים. הזירה הציבורית, שיש מי שרואה בה כתובת להעלאת לאקונות בהלכה אינה המקום לבירור ההלכתי משום החשש האמיתי של הסקת מסקנות חפוזות ובלתי מבוררות משום שזירה זו, מטבעה, אינה נותנת מקום לירידה לפרטים של מאפיינים של כל מקרה. מציאת הפתרונות חייבת להתחולל בזירה הפרטית הקשובה לכל זוג ובעיותיו, כל זוג וכאביו.