כל הפוסטים

החירות לבטא את החירות (הסבה לנשים בליל הסדר)

ניסן תשפ"ב

אז אצלכן בבית הנשים שותות את היין ואוכלות את המצה בהסבה? האם מצטרפות להסבה של הגברים או לא “מתחברות” לכל התהליך? האם מסבות בדווקא כדי להוכיח שבימינו כולן “נשים חשובות”?

מה, באמת, מקומן של נשים במצוות ההסבה בליל הסדר?

הגמרא בפסחים קח ע”ב קובעת שההסבה היא ביטוי לחירות. היא מתלבטת האם האירוע של ליל הסדר כולו צריך להיות מתוך חווית חירות (ולכן דווקא שתי הכוסות הראשונות צריכות הסבה) או שבמהלך הסדר עצמו חווים את היציאה מעבדות לחירות, ואז שותים את היין בהסבה דווקא בשתי הכוסות האחרונות. להלכה נקבע שעושים גם וגם (ומסבים בכל ארבע הכוסות), ולמעשה זה קיבע את החוויה של כל הסדר במסגרת של חירות, גם אם נזכרים במסגרת הזאת בחוויות הרעות של המרור והעבדות.

אמנם הסבה היא ביטוי של חירות, אבל חכמים הכירו בשניים וחצי מקרים שבהם אי אפשר או פטורים מלהסב, כי בתוך חוויית החירות יש גם חוויה של יראה. מקרה אחד הוא המקרה של תלמיד אצל רבו. במקרה זה נקבע שהתלמיד לא מסב, שכן מורא רבו כמורא שמים. אמנם, באופן אירוני, משתמע שכשהרב (או כל אחד אחר) מסב, הוא לא חווה או מבטא באותו רגע את יראת השמים שלו. חוויית החירות של ליל הסדר “דוחקת”, כביכול את תחושת היראה. אמנם (וזה המקרה האחד וחצי) יש שהבינו מכאן שמי שעורך את הסדר במקדש לא יסב, שכן במקדש נוכח יותר “מורא שמים”. ולכן, כל אדם מישראל, בחוויה של מורא מקדש, לא יסב, למרות תחושת החירות.

המקרה הנוסף הוא המקרה של אשה, לגביה הגמרא קובעת: “אשה (אצל בעלה) – לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה”. בחלק מן הגרסאות המאוחרות הפטור של נשים קשור להיותן נשואות, אם כי לא ברוב כתבי היד. הפטור של אשה מהסבה מנוסח בדומה לפטור של תלמיד אצל רבו. יש ראשונים שקשרו זאת למרקם הזוגי, בעוד אחרים קשרו זאת למקומן הנשים בתקופה המדוברת, שהן לא נהגו להסב באופן כללי. אפשר לומר שבתקופה זו חירות לא באה לידי ביטוי אצל נשים באמצעות הסבה במסיבה. מכל מקום, נראה שבכל הנוגע ליחסים הזוגיים, ולמקומן של נשים בכלל, הגמרא מכירה במציאויות שונות. מציאות של אשה שמרגישה בפני בעלה כתלמיד בפני רבו, ומציאות של אשה “חשובה” שלא חשה את הכפיפות הזאת. למרות דברי חלק מהראשונים, לא נראה לי שהדבר קשור לצורך לשרת את הסועדים, שכן ה”שמש” שמגיש את האוכל גם צריך להסב כדי לצאת ידי חובה.

בימי התוספות התרחשו שתי התפתחויות חשובות – מצד אחד המרדכי הגדיר את כל הנשים כחשובות, ומצד שני הראבי”ה קבע שהסבה בימינו כבר לא מבטאת חירות, ודווקא מי שאוכל בחצי שכיבה, זה בד”כ בגלל שהוא חולה. ואמנם בשו”ע פסק את הדין המקורי – שאשה לא צריכה הסבה אלא אם כן היא חשובה. אבל הרמ”א קבע שנשים סומכות על הראבי”ה שלא להסב, למרות שכולן נשים חשובות.

נראה שיש כאן דילמה מעניינת – במהלך הסדר יש חוויה “רב-זמנית”: מצד אחד חוגגים את יציאת מצרים שהיתה בנקודת זמן אחת, באמצעות סממני חירות הלקוחים מנקודת זמן אחרת לגמרי (ימי חז”ל). אמנם בימי חז”ל חוויית החירות של נשים התבטאה באופן אחר (אם היתה קיימת), אך כעת, נדרשות נשות ישראל להתלבט האם לאמץ לעצמן חוויית חירות מתקופה שבא נשים פחות ביטאו את החירות שלהן, כדי לחגוג את החירות שהוענקה לנו שנים רבות קודם. חלק מהנשים ירצו להצטרף לחוויה, ובכך גם להרגיש שותפות שוות במנהגי הסדר, וחלק יעדיפו לשמור לעצמן את הזכות לבטא את החירות שלהן באופן אחר, שיותר מתאים לזמננו.

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין).