כל הפוסטים

היקף החובה לעלות לארץ ולדור בתוכה

סיון תשפ"ב

ארץ ישראל מופיעה בתורה כארץ הנבחרת פעמים רבות, אבל היחס להליכה אליה ולישיבה בה לא ברור לגמרי.

אברהם אבינו נצטווה ללכת אל הארץ הזאת, אך כאשר הוא כבר מגיע עוזב אותה בגלל הרעב. יצחק מצווה להישאר בארץ, אבל יעקב כבר עוזב כדי לברוח מאחיו ולמצוא לעצמו אישה. זאת הארץ שהובטחה לבני ישראל ביציאת מצרים, ובחטא המרגלים נענשו על כך שמאסו בה עוד לפני שהגיעו אליה. אבל זו גם הארץ עליה נענשים המעפילים על כך שהם בוחרים להיכנס לארץ למרות שה’ אמר שהם איבדו את הזכות הזאת.

בארץ ישראל יש מצוות מיוחדות שאין אותם בארצות אחרות, וגם בכך היא מיוחדת.

אבל מה מידה המחוייבות לדורות ללכת אל הארץ הזאת או להתיישב בה?

במקורות חז”ל ודברי הראשונים והאחרונים ניתן למצוא מספר כיוונים.

אנחנו רואים שבאופן כללי יש מעלה מיוחדת לישיבה בארץ ישראל – “כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה” או אפילו “כאילו עובד עבודת כוכבים” (כתובות קי ע”ב]. יש ערך מיוחד ליישוב ארץ ישראל, שחז”ל התירו לכתוב שטר על קניית בית בארץ ישראל אפילו בשבת, על ידי גוי (גיטין ח ע”ב).

אך האם יש מצווה ממשית? בדברי חז”ל ראינו התייחסות לשני הצדדים של המטבע – עליה לארץ לעומת יציאה מהארץ, כאשר ההתייחסות איננה סימטרית. בנוגע לעלייה לארץ יש שני כיוונים שונים בחז”ל.

בחלק מן המקורות, ניתן לראות שחז”ל ייחסו ערך לעליה לארץ. לפי המשנה (כתובות פי”ג מ”א) בויכוח בין בעל לאשה בשאלה האם לעלות לארץ או האם לצאת מהארץ, הצד שרוצה להיות בארץ ידו על העליונה (ואז מי שלא רוצה לעלות/להישאר נחשב מי ש”אשם” בפירוק הנישואין). אמנם, בירושלמי מובא שרק הבעל יכול לכפות לעלות או להישאר בארץ (ירושלמי כתובות יג, א). מדברים אלו משמע שאין חובה על כולם לעלות, או אפילו להישאר בארץ, אלא רק דירוג ערכי ונתינת משקל לבחירה אחת על גבי השניה. חז”ל אסרו לצאת בשיירה שלשה ימים לפני שבת, אבל בשו”ע פסק (או”ח רמח, ד, בעקבות הרשב”ץ) שלצורך עליה לארץ ישראל מותר, שכן זו מצווה. למעשה, מדברים אלו משמע שעליה לארץ היא מצווה וערך אבל לא חובה. עם זאת, הרב עובדיה הבין שיש בכך לא רק מצווה אלא חובה ממשית (כתב עת קובץ תורה שבעל פה יא).

ממקורות אחרים משמע שיש דווקא בעיה לעלות לארץ. הגמרא מביאה מחלוקת בין ר’ זירא לבין ר’ יהודה רבו. ר’ זירא רצה לעלות לארץ, אבל ר’ יהודה התנגד. לדעתו, הקב”ה השביע את עם ישראל שלא להחיש את הגאולה. ר’ זירא מסכים, אבל חושב שהאיסור הוא רק על העם ולא על יחידים. לאור התפיסה שעליה לארץ או ישיבה בה היא ערך, ר’ יהודה מבטא את הרעיון שזו דווקא זכות, והיא מוגבלת לתקופות שבה ה’ בוחר להעניק זכות זו לעם ישראל. כשם שהמעפילים טעו ועלו בזמן הלא נכון, כך גם בימיו עם ישראל לא זכו לארץ ישראל. בעלי התוספות קבעו שבימיהם אין עדיפות לעליה לארץ, שכן יש סכנת דרכים ואי אפשר לכפות על העליה. ובעל מגילת אסתר (שכחת העשין מצוה ד) קבע שגם אם יש מצווה לעלות לארץ, היא לא מצווה לדורות, אלא רק לתקופות שעם ישראל זכה להיכנס לארץ ולהתיישב בה. דברים אלו מעלים על הדעת שהמצב בימינו יהיה שונה – אין סכנת דרכים, ואפשר לומר שגם האומות כבר הכירו בזכותם של ישראל לחיות בארץ ישראל.

למרות שמדברי המשנה והגמרא משמע שיש ערך או זכות (שלא תמיד קיימת) בעליה לארץ (וכן עולה מדברי הרמב”ם), הרמב”ן קבע שיש מצווה ממשית בכיבוש הארץ ובישיבה בה, והוא נותן משקל רב ואף חיוב לעליה לארץ (השגות לספר המצוות שכחת העשין מצוה ד, ובפירוש לתורה במדבר ל”ג, נג). בדומה גם ר’ יהודה הלוי התייחס לכך בספר הכוזרי (ב, כג). הן הרמב”ן והן ריה”ל נאה דרשו ונאה קיימו בסופו של דבר ושמו פעמיהם לארץ ישראל.

ביחס ליציאה מן הארץ יש מקורות מפורשים שאוסרים. הגמרא (גיטין עו ע”ב) מתארת שבני בבל היו באים ללמוד בארץ ישראל. כשהיו חוזרים לבתיהם, בני ארץ ישראל היו מלווים אותם רק עד עכו, כי אסור לצאת לחו”ל. רש”י מסביר שאסור לבני ארץ ישראל לצאת לחו”ל, ורשב”ם מטעים שזה בגלל שהם מפקיעים את עצמם מהמצוות התלויות בארץ. במסכת בבא בתרא (צא ע”א) נקבע שמותר לצאת לחו”ל רק במקרה של מחסור במזון, אבל מובאת הדוגמה של אלימלך, מחלון וכליון שנענשו על כך שיצאו לחוץ לארץ. הרמב”ם (מלכים פ”ה ה”ט) מסביר שאמנם היה מותר להם לצאת במקרה הזה, אבל זאת לא היתה מידת חסידות. במקומות אחרים הוסיפו היתר לצאת לצורך נשיאת אשה או לימוד תורה (עבודה זרה יג ע”א). הרמב”ם (שם) מבחין בין מקרים שמותר לצאת מהארץ באופן זמני, לבין רעב כבד שמותר לצאת מהארץ כדי לשכון בחו”ל. מכל מקום, משתמע שהמוקד של האיסור הוא דווקא למי שכבר גר בארץ.

בעוד בעלי התוספות קבעו שאין העדפה בימיהם לעליה לארץ, בגלל סכנת הדרכים, רבינו חיים בתוספות קבע (תוספות כתובות קי ע”ב), שבימיו אין מצוה לדור בארץ ישראל, דווקא בגלל שיש הרבה מצוות שאי אפשר להיזהר בהם ולעמוד עליהם. כלומר, בגמרא יש איסור לצאת כי היציאה מפקיעה מהמצוות, ולפי רבינו חיים, אין חובה לעלות בגלל הפחד להתחייב במצוות [יש הסוברים שלא כתב זאת בעצמו אלא תלמיד טועה כתבו – (שו”ת משנה הלכות ג, קפט בשם מהרי”ט ב יו”ד כט, ואחרים). לאור הפחד שאנו רואים בימינו מפירות הקדושים בקדושת שביעית, ניתן להבין, ולו במעט, את עמדתו של רבינו חיים]. נראה שגם הדיון בגמרא מניח שאין חובה להתחייב במצוות בארץ, אבל יש בעיה להפקיע את החובה של המצוות הללו. כך בפועל פסק ר’ משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר א, קב).

לסיכום, נראה ברור שאחרי שכבר נמצאים בארץ, יציאה ממנה בעייתית ביותר, אפילו יציאה זמנית, ובוודאי יציאה לצורך השתקעות. מדברי הראשונים והאחרונים מתברר שיש מחלוקת האם יש חובה ממשית לעלות לארץ, ערך ומצווה בעליה לארץ אבל לא חובה, או אפילו רתיעה מעליה לארץ (מחשש התחייבות במצוות, או מחשש שהשעה לא נכונה). בימינו נראה שאין חשש עליה לארץ מחמת קשיי הדרך, או מחמת שלא בשלה השעה. נשארנו איפא עם הערך העצום של עליה לארץ, ואולי אף חובה ממשית.

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין).