המבדיל בין קודש לחול – ובין ישיבה לעמידה

 מפעם לפעם יש שמחה ועושים שבת משפחתית גדולה יחד, לעתים קבוצה גדולה מתארחת בבית הארחה, ונפוץ עוד יותר שבחורי ישיבה ובנות אולפנה ומדרשה סוגרים שבת בישיבה ובאולפנה. ואז מגיע מוצאי שבת, ומתכנסים כולם יחד כדי להבדיל. מחלקים את הבשמים, מעמעמים אורות ומדליקים נר, ואז מה? עומדים? יושבים? מה קורה כעת? מה אמור לקרות?

מכיוון שבברכת ההבדלה יש למעשה מספר ברכות שונות, שכל אחת מעט שונה מחברתה, הדבר יוצר דילמה גדולה. מצד אחד, אנו מבדילים בין קודש לחול. זוהי ברכה שלמעשה מלווה את השבת החוצה, ונפרדת ממנה. מצד שני, את הברכה הזאת מלווה הברכה על היין, שכן כמו קידוש, וכמו ברכות שבח נוספות, אין אומרים שירה אלא על היין.

לדעת הכל בו יש לעמוד בעת ההבדלה: “ונהגו לומר הבדלות בנגינות במוצאי שבת משל למלך שמלוין אותו העם בשמחה ובשירים כך ישראל מלוין שבת כלתה ומלכתא בשמחה ובשירים וע”כ נכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו ודרך לויה מעומד”.

התוספות הכירו את המנהג הזה, שאמנם הולם את ברכת ההבדלה, אבל הקשו עליו בגלל הברכה האחרת – ברכת היין. המשנה בברכות קובעת שאדם אחד יכול להוציא אחרים ידי חובה בברכת הלחם אם כולם מסובים יחד. בברכת היין כתוב שצריך שכולם יוכלו להסב את תשומת הלב (ולכן באמצע המזון אי אפשר שאחד יברך עבור כולם, אבל בסופה כן). התוספות הבינו מכאן, שכדי להוציא בברכת היין צריך שכולם ישבו בעת הברכה. אמנם, אפשר שעצם ההתכנסות לצורך הבדלה תספיק ליצירת קביעות, אבל התוספות העדיפו לשנות את המנהג, ולהנהיג שישבו בשעת ההבדלה.

למעשה יש כאן מתח בין העמידה החגיגית של ההבדלה לעומת הצורך בישיבה לצורך יצירת קביעות בברכת היין. השו”ע פסק לומר את ההבדלה בישיבה, אך הרמ”א הביא את המנהג דווקא להבדיל בעמידה. חלק מן האחרונים פסקו כשו”ע (כדוגמת החזון איש והמשנה ברורה, לפחות לכתחילה) ואחרים פסקו כרמ”א (כדוגמת הפרי מגדים, ערוך השלחן והבן איש ח”י). הגר”א אמנם פסק שצריך לשבת, אך יש עדויות שהוא דווקא נהג לעמוד.

הרב עובדיה יוסף אמנם פסק כשו”ע, אך ציין שזה חשוב בעיקר כאשר השומעים מתכוונים גם לשתות מהיין, ואז הם באמת צריכים לצאת ידי חובת ברכת היין. אבל אם הם רק שומעים את ההבדלה, נראה שיכולים לעמוד. הוא מציע שזה ההסבר לכך שהגר”א פסק לשבת – כשמתכוונים לשתות מהיין, אך נהג לעמוד – כשלא התכוונו השומעים לשתות מהיין.

בין אם נדגיש את לוויית המלך שבהבדלה על ידי עמידה, ובין אם את קביעות הברכה על שתיית היין בישיבה. בוודאי חשוב להטות את האוזן ולהתכוון לשמוע את הברכה ולצאת בה ידי חובה.