וידוי מעשרות
דברים פרק כו, יב-טו
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר… וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ…
‘וידוי מעשרות’ הוא מצווה מדאורייתא שאותה מקיימים בסוף כל מחזור שנות מעשרות (בשנה הרביעית ובשנה השביעית למחזור השמיטה, במנחה של שביעי של פסח) – החיוב להתוודות בפיו לפני ה’ על שקיים את מצוות תרומות ומעשרות כהלכה. הווידוי כולל הצהרה על כך שלא נותרו בביתו תרומות ומעשרות שלא הגיעו ליעדם (התרומות והמעשרות ניתנו לכהן וללוי, והמעשר השני נאכל בירושלים) , ועל הזהירות הטהרתם.
המילה “וידוי” בהקשר זה מפתיעה. בדרך כלל אדם מתוודה על העבירות שבידו, וכאן הוא מצווה להתוודות על קיום המצווה כהלכתה. המילה “וידוי” מופיעה לראשונה אצל חז”ל בלשון המשנה (מעשר שני ה, ה). בלשון התורה המצווה היא אמנם “וענית ואמרת”, כשתוכן האמירה הוא למעשה וידוי.
מדוע אם כן נצטווינו בווידוי ייחודי זה?
הרב קוק (אין אי”ה ברכות ב) לומד מכאן שחשבון הנפש והביקורת העצמית צריכה לראות גם את הטוב וההשתדלות שבאדם.
חז”ל בדרשותיהם מונים את פרטי ההלכות שעל קיומם נסוב הווידוי:
- נתינת כל המתנות לפי סדר הפרשתן הראוי.
- הקפדה על אופן ההפרשה: שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מתלוש על המחובר ולהיפך, ולא מהחדש על הישן ולהיפך.
- הקפדה על ברכת המצוות לפני קיום המצווה.
- הימנעות מאכילת מעשר שני בהיותו אונן.
- זהירות מלטמא את הפירות הקדושים.
- העלאת מעשר שני לירושלים.
- שימוש בכספי פדיון מעשר שני לצורכי מאכל בלבד (ואפילו לא לצורך קבורת המת)
- קיום המצווה בשמחה, וצירוף אחרים לשמחתו.: “ושמחת… אתה והלוי והגר אשר בקרבך” (פסוק יא)
הראשונים חלוקים האם מצוות וידוי מעשרות נוהגת גם בזמן החורבן. הרמב”ם (הל’ מעשר שני ונטע רבעי, יא, ד) קובע שניתן להתוודות בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית. הראב”ד במקום חולק, וטוען כי “זה שיבוש”, ופוסק שהמצווה נוהגת רק בפני הבית. כך כותב גם בעל ספר החינוך (תרז) שהמצווה נוהגת דווקא בפני הבית. בטור מצווה זו איננה מופיעה, ומייחסים זאת לכך שאיננה נוהגת בזמן הזה, ואילו השו”ע (יו”ד שלא קלד) מביא מצווה זו ואיננו מגביל אותה כלל בקיום הבית.
רוב האחרונים טוענים שאין מצווה זו נוהגת כיום. האדר”ת בספרו “אחרית שנים” (פרק א), קרא לשוב ולהנהיג את המצווה. הוא מסכם ארבעה טיעונים של מתנגדי חידוש המצווה: א. שהווידוי נאמר רק במקדש (הראב”ד) ב. טמאים אינם יכולים לקיים את המצווה בשלמותה ג. ללא חלוקת הארץ לשבטים אי אפשר לומר “את האדמה אשר נתת לנו”; ד. בירושלמי (פ”ה ה”ה) יש מחלוקת תנאים האם הווידוי הוא על קיום כל מצוות התורה או כל מצוות ההפרשה, ובימינו אלו ואלו אינן מתקיימות בשלמות.
האדר”ת משיב לטענות אלו: א. להלכה ניתן להתוודות שלא בפני הבית; ב. הווידוי הוא על איסור אכילה בטומאה ואין איסור להפריש בטומאה; ג. להלכה די בכך שהקרקע שייכת לבעלים; ד. אפשר לומר “עשיתי ככל אשר צוויתני”, כאשר קיים אונס בקיום כל חלקי המצווה.
הטענה הרביעית ותשובת האדר”ת אליה משקפות תפיסות מהותיות שונות ביחס לווידוי.
א. על דרך השלילה – וידוי על כך שלא פשעתי;
ב. על דרך החיוב – וידוי על כך שקיימתי את המצווה בשלמותה.
להבנה השניה, הווידוי הוא על עצם ההשתדלות כרגע, ולאו דווקא על התוצאה המושלמת, ומתוך כך פונה האדם ומבקש שישתדל ה’ בעבורו – מידה כנגד מידה.
גם הסוברים שאין חובה להתוודות, עדיין יש מקום לומר את הווידוי כזכר למקדש.
