חובת קבורה
סוגיית הקבורה מרעישה את התקשורת בימים הללו. במדינה ישראל היום נהוגות כמה צורות קבורה: א. קבורת שדה, שבו קוברים אנשים זה לצד זה באדמה, תחת כיפת השמים; ב. קבורה זוגית או משפחתית, שם נחפר חור עמוק יותר באדמה, וקוברים מת אחד, מכסים אותו באבני גולל ובעפר, ומעל זאת אפשר לקבור אדם נוסף. ג. קבורה רמה, שדומה לקבורה הזוגית או המשפחתית, אלא שהיא מתבצעת בכמה קומות עם רצפת בטון וכמות גדולה של עפר. ד. קבורת סנהדרין, שבו קוברים אנשים בתוך כוכים שחפורים בתוך קיר ואחרי הכנסת המת ממולאים בעפר וסגורים בלוח שיש כעין מצבה.[1]
למרות שלכל שיטות הקבורה הללו יש מקורות ועדויות קדומים, אנשים רבים נוטים להעדיף דווקא את קבורת השדה על פני צורות הקבורה האחרות. ומכאן עולה השאלה, מה דרישות הקבורה בהלכה? מדוע, בכלל, חשוב להיקבר? והאם יש משמעות לצורת הקבורה?
ערך הקבורה
לאורך סיפורי ספר בראשית, נושא הקבורה תופס מקום מרכזי. אברהם אבינו דאג לקנות חלקת קבר לצורך קבורת שרה, ששימשה גם אותו ואת צאצאיו ונשותיהם[2]. ליעקב וגם ליוסף, חשוב לא רק להיקבר, אלא להיקבר דווקא בארץ ישראל[3]. לאחר 40 יום של חניטה, בני יעקב מעלים אותו לקבורה בחלקת אבותיו, במערת המכפלה, כפי בקשתו. אמנם, הסיפורים אודות יוסף ויעקב מאתגרים את הדימוי של קבורה בעינינו, שכן יעקב ויוסף נחנטו ועל יוסף נאמר שהושם בתוך ארון.
כשמגיעים לחלק של החוק בתורה, מוזכרת הקבורה, אבל באופן מפתיע היא מוזכרת דווקא במקרה קיצון, של אדם שנתלה על עץ לאחר שהוצא להורג בגין חטא (דברים כ”א כב-כג):
“וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה”.
האם פסוקים אלו מלמדים שמצוה לקבור דווקא את מי שהומת ונתלה, או שיש חובת קבורה על כל אדם? מה היחס בין החוק בתורה, שמצווה על קבורה מפורשת רק ביחס למי שנתלה, לבין הסיפורים שהזכרנו שמלמדים על חשיבות הקבורה לכל אחד? האם התורה מניחה שכבר קיים מצוות קבורה ומחדשת שגם מי שהוצא להורג נדרש לקבורה, או שהמוקד הוא בהוצאה להורג, ומשם ניתן גם להסיק (אולי) לשאר ההקשרים?
את הערך של הקבורה אנו מוצאים בדברי חז”ל במספר הקשרים – בחיוב של בעל בקבורת אשתו, ובכך שקבורת המת שגורמת לטומאה דוחה את קרבן הפסח ומצוות נוספות[4]. אבל מה לגבי מצוות הקבורה והדרכים שבה יש לקיים אותה?
מצוות הקבורה
המשנה במסכת סנהדרין מביאה את האיסור להלין את המת (ממנו משתמע, אם כי לא באופן מוחלט, דין הקבורה), דווקא בהקשר של מי שהוצא להורג ונתלה – שכן “קללת א-להים תלוי”[5]. לצד זאת, היא מדגישה שאיסור הלנת המת שייך בכל אדם.
הגמרא במסכת סנהדרין מנסה להסיק את האיסור להלין את המת ואת החובה לקבור אותו מאותם פסוקים שציטטנו לעיל[6]. מכפילות השרש קב”ר בפסוק “כי קבור תקברנו” מבינים שחובת הקבורה לא ייחודית למי שהומת ונתלה אלא שייכת לכל אדם בישראל. ועם זאת, הגמרא מתייחסת לכך שהפסוק לא מוכיח שצריך לקבור ממש, אלא אולי מספיקה הנחה בארון. כמו כן, הגמרא קובעת שאמנם סיפורי התורה מתייחסים לקבורה, אבל אולי זה רק מנהג, ולא חיוב. אמנם עם הזמן המנהג הפך לזכות, ולכן בדברי הנביאים מי שרשע לא יזכה לכך, אך עדיין לא ברור שיש חובה לקבור מתים[7].
משמעות הקבורה
בהמשך הגמרא עוסקת בשאלה מה המשמעות של הקבורה בעצם, ומעלה שתי אפשרויות, שעל פניו נראות כסותרות. האפשרות הראשונה היא “משום בזיוני”, כלומר שכשלא קוברים את המת זה מבזה את המת, ואף את בני משפחתו (וממילא, לא ברור שהמת יוכל לוותר על הזכות שלא להתבזות). מכאן משתמע שיש משהו מכובד עבור המת וקרוביו בקבורה בקרקע.
האפשרות השניה היא “משום כפרה”, כלומר שעצם הקבורה מהווה חלק מתהליך הכפרה, וכמו שמפרש רש”י: “שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות”. מכאן דווקא משתמע שיש ממד משפיל בעצם הקבורה, אבל זה נועד לטובת המת, בכך שזה מכפר על חטאיו. בהקשר של הכפרה, נחלקו החכמים האם כבר בשלב הקבורה יש כפרה, או רק אחרי עיכול הבשר (בתוך אדמה או בתוך כוך)[8]. ממילא, אפשר לומר שהקבורה עצמה מכבדת את המת ואת קרוביו, אבל התהליך שעובר על הגוף מהווה חלק מהכפרה.
הר”ן מציין שאמנם מספיקה גניזה של הגופה (לדוגמה בארון), אבל בגלל הפסוק “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” יש גם משמעות (אם כי לא הכרח) בקבורה בתוך האדמה ממש. ואכן, מצינו בירושלמי שרבי (ובגרסה אחרת: ר’ חזקיה) ביקש שינקבו את הארון שבתוכו יקבר, ואחד הפירושים נוגע לחיבור של הגופה לקרקע[9]. הרב קפאח הבין שגם דעת הרמב”ם – שקבורה באדמה ממש היא חובה דווקא בהרוגי בית דין, אבל לשאר האנשים מספיקה הגניזה מדאורייתא, ורק מדרבן הוסיפה קבורה בתוך עפר.[10] ממילא, בכל צורות הקבורה שהרבנות הראשית משתמשת בהם כיום מופיעים שני המוטיבים הללו – גניזת הגופה, והטמנה בעפר.
לצד שאלת המשמעות של הקבורה – כדי למנוע ביזיון או כדי לזכות בכפרה – במקורות השונים עולה שוב ושוב הקבורה כמשהו שמחבר לדורות הקודמים. אברהם אבינו שמוצא מקום קבורה משפחתי, הביטוי “נאסף אל עמיו” שאומר שבמותו של אדם הוא “מתחבר” לדורות הקודמים (ברמה הרוחנית, אבל גם ברמה הפיזית), הקביעה שקבורה היא זכות בגלל שכך מנהגו של עולם וכן הלאה[11].
מכאן ניתן להבין את החשיבות שאנשים מסוימים מייחסים לקבורה “כמו שהם מכירים”, לדוגמה קבורת שדה. בגלל שהקבורה היא גם עניין של מנהג ומסורת, אנשים רוצים לשמר את המסורת והמנהג שהם מכירים. ועם זאת, שאפשר גם לחזור למסורות קודמות, כמו קבורה בכוכים. עונים בכך על הקריטריונים ההלכתיים, משמרים מסורות עתיקות, וגם משאירים מקום בעולם הזה גם עבור האנשים החיים[12].
[1] https://www.kadisha.org/information/burial-practices/
[2] בראשית כ”ג א-טז.
[3] בראשית מ”ז כט-ל, נ’ א-ו, כד-כו.
[4] משנה כתובות פ”ד מ”ד, בבלי סוכה כה ע”א-ע”ב וראו רש”י שם.
[5] פרק ו’, משניות ד-ה. אחד הפירושים הוא שכאשר רואים את האדם (החוטא) תלוי, זה מביא לידי קללת א-להים, בגלל ביזוי צלם א-להים או בגלל אזכור החטאה.
[6] דף מו ע”ב.
[7] לדוגמה: ירמיהו ט”ז א-ד (לעומת מל”א י”ד יג).
[8] שם, מז ע”ב.
[9] ירושלמי כלאיים פ”ט ה”ג.
[10] השוו רמב”ם מצוות עשה רלא, הלכות אבל פי”ב ה”א, שם פי”ד ה”א, ובדברי רב קפאח שם. פרשנים אחרים הסבירו באופן מעט אחר. השו”ע (יו”ד שס”ב א) פסק שגזיזה בתוך ארון בתוך הקרקע מספיקה כדי לא להלין את המת, אבל מצווה מן המובחר לקבור בתוך העפר ממש.
[11] כלומר משפחתו. בראשית כ”ה ח, יז, ל”ה כט, מ”ט לג; במדבר כ’ כד, דברים ל”ב נ, סנהדרין מו ע”א
[12] במקורות קדומים אנו מגלים שלאחר הקבורה גם אספו את העצמות למקום אחסון קטן יותר. לתהליך זה קראו ליקוט עצמות (לדוגמה משנה סנהדרין פ”ו מ”ו; מועד קטן פ”א מ”ה). כבר אז דאגו לא למלא את הארץ כולה בעוד ועוד קברים.
