חול המועד – יותר חול או יותר מועד
להלן פרק מתוך ספרה החדש של הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג, מאוהל מועד לימי מועד.
המונח “ניב ניגודים” (אוקסימורון) מתאר רצף של מילים שמכיל בתוכו סתירה פנימית, כמו בביטוי “שתיקה רועמת”. לעתים אין לשפה אלא לצייר את המציאות באמצעות צירוף מילים שמשמעות כל אחת מהן הפוכה למילה האחרת. נראה שגם צירוף המילים ‘חול המועד’ נושא בתוכו דבר והיפוכו.
ביטוי זה נושא בתוכו את המתח שנוגע בימים אלו: האם אלו ימי חול? האם ימי מועד? מה המשמעות של הזמן הזה שנמצא בתווך, בין שני הימים הטובים של החג?
המקור לאיסור מלאכה בחול המועד
במקורות השונים בספרות חז”ל ברור שימי חול המועד שונים מימי חול רגילים, ונוהגים בהם איסורי מלאכה שונים, שקשורים בין היתר להבחנה מימי המעשה הרגילים.[1] עם זאת, ניתן למצוא מקורות שונים בשאלה האם מדובר באיסור דאורייתא, דרבנן, או מעין עמדת ביניים של “מסרו הכתוב לחכמים”.[2]
הדרשות השונות מהם למדו התנאים על איסור חול המועד מעידות על האופי של האיסורים הללו לפי החכמים השונים. לפי חלק מהחכמים איסורי המלאכה של חול המועד הם פועל יוצא מקדושת הימים הללו, ומחיוב הקרבת הקורבנות.[3] לפי ההסברים הללו, בעוד שמסכת מועד קטן במשנה מפרטת את האיסורים השונים, מסכת חגיגה מפרטת את החובות השונים ברגלים (עליה לרגל, עולת ראיה ושלמי חגיגה) ומהווה השלמה הכרחית של הדיון באופי חול המועד.
מדברי חכמים אחרים משמע שיש צורך ב”שמירת” המועד, ובכך שיש ממד של “עצרת” ועצירה ברגלים.[4] מדברי חכמים אלו העצירה עומדת בפני עצמה, גם בלי קשר לקדושת המועד וללא תלות בהקרבת הקורבנות של המועד.
למה נועדה העצירה? אפשר למצוא בדברי חכמים כיוונים שונים. חכמים שונים עמדו על הערך של הקבלת פני הרב ברגל, אולי כתחליף לעליה לרגל לראות את פני ה’.[5] בשם ר’ בא בר ממל בירושלמי נאמר שרצה לבטל את איסור המלאכה בחול המועד: “כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון [והם] אוכלין ושתין ופחזין”.[6] לדעתו, איסור המלאכה נועדו לאפשר את שמחת הרגל, וזמן פנוי ללימוד תורה. הוא מציין שהדבר לא נעשה בפועל, אם כי במדרשים אחרים ניתן לראות שבח לעם ישראל שמקדיש את החופש המרוכז הזה לשמחה בה’ ובתורה.[7]
חופשה וחופש
אפשר להציע שחלק מהגדרת השמחה של ימים אלו, הוא ה’חופש’ שהתורה מעניקה.[8] התורה מבקשת לנתק את האדם מחיי היום-יום ולאפשר לו להנות מהפנאי.[9] חלק מהחכמים סבורים שפנאי כזה נובע מהקודש, ומוקדש לקירבה לה’ ולמקדשו. אך חכמים אחרים סבורים שהתורה או חכמים מכתיבים פנאי שיש בו אלמנט של בחירה.
התורה מייצרת עבורנו ימים מעטים של “בטלה”. היא גם רומזת איך למלא אותם, אבל האחריות היא בסופו של דבר על היחיד, וגם על המסגרות שהאומה תחליט – או לא – לייצר.[10] אם נודה על האמת, גם בטלה זה דבר בונה. כש”מנקים” את כל המסגרות, ולא מייצרים מסגרות חדשות, נצטרך למצוא לבד איך למלא את הזמן. נצטרך לחשוב מה חשוב לנו ומה מעניין אותנו, ומה יעזור לזמן להיות משמעותי ומספק. לפעמים נבלה שבוע שלם במקום אשר יבחר ה’, ולפעמים נעלה לרגל לביקור קצר, אבל את שאר הזמן נקדיש לטיולים משפחתיים, או למנוחה. הזמן הריק מעמיד בפנינו את הבחירה אם וכיצד למלא אותו.
האפשרויות קיימות, אם נרים את העיניים. אבל יש כאן אמירה מסויימת, שזה יגיע מתוך ניקוי המסגרות, מתוך חוויית ריק מסוים, אולי אפילו מתוך חוויית שעמום. שם נוכל לשהות לרגע, לפנות קצת את המחשבות מהריצה היומיומית, “להתרוקן” קצת.[11] ואחרי זה, נחליט גם מה, כמה ואיך, גם מתמלאים ואיזה תוכן מכניסים פנימה.
[1] משניות מסכת מועד קטן ובמהלך התלמוד הבבלי; ספרי דברים פיסקה קמ; בבלי חגיגה יח ע”א.
[2] בבלי חגיגה יח ע”א; ירושלמי מועד קטן פ”ב ה”ג, דף פא ע”ב לעומת בבלי מועד קטן יא ע”ב ובדברי הראשונים שם.
[3] דברי ר’ עקיבא ור’ יונתן בבבלי חגיגה שם.
[4] דברי ר’ ישמעאל, ר’ יוסי הגלילי ור’ יאשיהו בבבלי חגיגה שם.
[5] בבלי סוכה כז ע”ב, בבלי ראש השנה טז ע”ב. רמזים לנוהג זה מופיע כבר בתוספתא יומא פ”ד ה”ה (במהדורת ליברמן) ביחס ליום הכיפורים, ובמשניות עירובין פרק ג’ ביחס לשבת ולראש השנה.
[6] ירושלמי מועד קטן פ”ב ה”ג, דף פא ע”ב.
[7] מדרש הגדול במדבר כ”ט לה.
[8] ר’ אליעזר היה משבח את העצלנין שלא יוצאים מהסוכה ברגל, כדי לשמוח עם המשפחה (סוכה כז ע”ב).
[9] ההלכה מאפשרת לאדם לעסוק ב”דבר האבד” (בבלי מועד קטן י ע”ב ועוד). עם זאת, הביטוי “ובלבד שלא יכוון מלאכתו במועד” (משנה מועד קטן פ”א ה”י, פ”ב ה”ג, והשוו גם פ”א מ”ג) למעשה מתייחס לחשש שהמועד “מתרוקן” ועשויים לכוון למלא אותו בכל הדברים שלא הספקנו לפני. ואם כן, גם דברים מותרים יאסרו, כדי להשאיר את הזמן פנוי לדברים שאינם מלאכת היום-יום.
[10] בבית ראשון ניתן למצוא שהצמידו בין חנוכת בית המקדש או חידוש הברית לבין הרגלים (מל”א ח’, דה”ב ל’, מל”ב כ”ג כא-כד; דה”ב ל”ה א-כ; נחמיה ח’ בבית שני). כבר התורה הצמידה את ההקהל להתאספות של חג הסוכות (דברים ל”א י-יג).
[11] חוויה של being במקום החוויה של הdoing.