“כל ישראל ערבים זה בזה” – כיצד? – חלק א

ספר דברים בנוי כברית. יש בספר דברי הקדמה ומבוא לברית, מסגרת לברית “ראה אנכי נותן לפניכם היום…” ועד מעמד הברכה והקללה שבפרשת כי תבוא, כשבתווך יש את תנאי הברית – קיום המצוות. כאשר הברכה והקללה הם התוצאות של קיום או אי קיום הברית. אמנם, זו אינה ברית רגילה. בין היתר, כי יש דברי עידוד לקיום הברית לכל אורך הדרך, וכך, הברכה רמוזה גם במהלך תיאור המצוות עצמן – “למען יברכך ה’…” וכו’. לאחר המסגרת של הברית יש תיאור של מעמד כריתת הברית והסנקציות במקרה של קיום הברית או הפרתה.

בפרשת ניצבים נאמר שכריתת הברית היא לא רק אחרי שעוברים את הירדן, אלא למעשה כבר ערב הכניסה לארץ. אולי זו הכנה לקראת הברית – מה זה אומר להיות בברית? מה זה אומר להפר ברית? ומה קורה כשהיחיד בוחר להפר את הברית? בהמשך פרשת ניצבים, ובפרשת וילך, משה כבר ידבר על תיקון במקרה של הפרת הברית.

ניתן ללמוד הרבה מדברי הפתיחה של פרשת ניצבים, שפונה בדיבור לעם כולו (דברים כ”ט):

(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

בהמשך מתוארת הקללה שתבוא לארץ במקרה שאיש אחד או משפחה אחת תעבוד עבודה זרה.

חז”ל למדו מפסוקי הברית בפרשת ניצבים ומפסוקים נוספים את העקרון של ערבות הדדית: ‘כל ישראל ערבים זה בזה’. כך בתנחומא (ניצבים ה’), על פסוקים אלו: “ד”א כולכם ערבים זה בזה, אפי’ צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדין בזכותו, ולא אתם בלבד, אלא כל העולם כולו, שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י כה), וכשאחד חוטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן…”. גם סיפור עכן (יהושע פרק ח’) מלמד על הערבות ההדדית.

בבבלי (סנהדרין כז ע”ב) למדו זאת במפורש מהפסוקים מהקללות שבספר ויקרא (כ”ו לז): “וכשל איש באחיו” – שהכשלון של אח אחד מכשיל את האח השני. אוצר המדרשים (אייזנשטיין ילמדנו עמ’ 225, ובמקבילות נוספות) ממשיל את רעיון הערבות ההדדית לכך שהעם כולו בספינה אחת וכל מי שחוטא קודח חור תחת החדר שלו, כך למעשה פוגם בספינה של כולם.

המושג “ערבים זה בזה” הוא למעשה די פשוט וברור מהפסוקים. ברור שאנחנו עומדים כעם בפני ה’. לכל אורך הדרך, יש אחריות קולקטיבית על היחיד – מעגלה ערופה ועד דיני עריות, דין רוצח בשגגה ורוצח במזיד – הארץ תקיא את העם (כולו) בעקבות החטאים (של היחידים).

אנחנו דנו בנושא הערבות ההדדית באחת מסעודות השבת שלנו. הבת שלנו התחילה מסגרת לימודית עם אנשים שהיא לא רגילה אליהם – בנים, בנות, דתיים, חילונים, יהודים וערבים. היה לה מאוד ברור שעולם דתי “בין אדם למקום” זה עניין אישי, של בחירה חופשית. אמנם בדברים שהם “בין אדם לחברו” היה נראה לה שצריך לשכנע אחרים, ואפילו להצדיק התערבות ‘מלמעלה’ (מטעם השלטון). אבל בעניינים דתיים, אולי בגלל שהשכנוע פחות עמוק, אולי בגלל שהתוצאות פחות מורגשות, אולי בגלל שזה הרבה עניין של אמונה ואין הוכחות חד משמעות, יותר קשה לנו “לכפות” או אפילו “לחנך” אחרים לחשיבות העניין.

כשדיברנו איתה על זה, ניסינו להשוות את זה לקורונה. את הקורונה לא רואים ממש בעיניים. היו כאלו שהגדירו את זה כסוג של אמונה. ההשלכות לא תמיד היו מיידיות, אבל עדיין היה מאוד ברור (לפחות לחלק) שכולנו באמת באותה הסירה. שהמעשים של אחד יכולים להשפיע באופן דרמטי על כולם, והערבות ההדדית פה היא בעלת משקל מכריע. אנחנו מאמינים, למרות שלא רואים את זה בעין, שיש שם משהו בחוץ שמשפיע על העולם כאן, ומי שלא שומר על כללי המשחק פוגע בכולנו.

מה אנחנו עושים עם זה, זאת שאלה. היו שהקפידו בעצמם במאת האחוזים ואפילו יותר, היו שיצאו למסע שכנוע של אחרים, אחרים עזרו לשכנים להגיע לחיסונים ולבדיקות במידת הצורך, רבים “לקחו על עצמם” להתווכח בפייסבוק, היו אנשים שהתייאשו מויכוחים אבל התלוננו בקול, אחרים שתמכו וניסו לחזק את השימוש בסנקציות ממשלתיות. לא לכולם היו ויש את כוחות הנפש להשפיע על הכלל, והם מתרכזים לפחות בלהיות הכי טובים שאפשר.

פעמים רבות ניתן לראות את המימד של הערבות הדדית בכך שכשההקפדה של אחרים נשחקת, זה הופך יותר קשה לכולם. לפעמים רק להקפיד על הכללים בחברה שלא מקפידה קשה מספיק. אני מכירה אנשים שהחלימו מהמחלה ולמרות שבתקופה מסוימת היו פטורים מחובת מסכה לבשו אותה בכל זאת, בשביל לחזק את חבישת המסכה של כלל הציבור.

בעולם הדתי הדבר דומה – אם אנחנו מאמינים שרקבון, גם דתי, של חברה – מוביל לגלות ולעונשים משמיים, אנחנו ננסה לעשות מה שאפשר כדי שנשמור על החברה שלנו שלמה. לא לכולם יש השפעה על הכלל, אבל אנחנו מתחילים קודם כל מהקפדה בעצמנו. לא רק בשבילנו – בשביל הכלל. אפשר לראות את זה במעמד הברכה והקללה – וכפי שמסביר הרמב”ן (על דברים כ”ז כו), האחריות שלנו (בארור) היא להקים את דברי התורה – לדאוג שהיא תקום. למעשה, ככל שנעמיק את ההבנה אודות הערבות ההדדית שקיימת בעולם הדתי והרוחני, כך נתאמץ לצאת מד’ אמותינו ולהשפיע על סביבתנו.