להתעטף בציצית

מצוות ציצית מלמדת על האווירה והקשר בין ה’ נותן התורה והמצוות, ובין ישראל שלומדים את התורה ומקיימים את המצוות. הקשר הוא קשר ייצרני שבו אין צד פאסיבי, ואין צד סביל, כך מצוות הציצית – היא מצווה פעילה וייצרנית. אבל נשים אינן פועלות במצוות ציצית, נשים גם מרגישות מנותקות ממנה. נשים לא כורכות פתילות כריכות-כריכות, לא מטילות תכלת בבגדן, לא לובשות ציצית, לא מתעטפות, ולכן גם לא מברכות על מצוות ציצית.

לעתים, הניתוק מן המצווה גם לא מורגש. אשה תקרא פעמיים ביום את פרשת ציצית, ולא תרגיש במחדל. הפטור של נשים ממצוות ציצית יהיה אולי סיבה לגרימת הנתק, אך את הריחוק הרגשי יצרו דורות של ניתוק יומיומי מן המצווה.

דברה תורה כנגד הניכור הרוחני, לכן העיון במצווה, והדיוק באופיה, יש בכוחם לקרב-לכרוך את המצווה אל לב הלומדת. לימוד תורה מייצר קשר כפול, הראשון עניינו לימוד התורה והשני עניינו לימוד המצווה. אשה שמרגישה ניכור מן המצווה– תוכל לחולל זיקה למצווה בכך שתכרוך עצמה בלימוד העניינים אותם המצווה מלמדת.
כמו כן, אשה שמרגישה ניכור מן המצווה– תוכל לחולל זיקה למצווה בכך שתכרוך עצמה בלימוד המצווה.

על-ידי לימוד התורה והמצווה תוכל אשת ישראל להרגיש קשר חדש נושן, לחולל זיק תורה בעיניה ולכרוך זיקה בליבה למצוות ה’.

 

פרשת ציצית[1] שאנחנו אומרים כל יום פעמיים באהבה. היא פרשה פעילה ביותר. נראה בשורות אלו שיש בפרשה זו הרבה מה לעשות, נראה בה הבניה לערך עצמי בפעילות, ואת עבודת ה’ שבמצוות[2].

וַיֹּ֥אמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙
וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם

ה’ אומר למשה לדבר אל בני ישראל ולאמר אלהם, גם ה’ פועל הוא אומר. וגם הדרישה ממשה בפניה של הדיבור לישראל – פעילה; לדבר ולאמר. גם בהמשך כל משפט פעיל.

וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם
וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃

ציצית צריך לעשות[3]. עלינו לעשות-להטיל את הציציות על כנפי הבגד.

בתכלת, הפועל הוא נתינה, זהו פועל שונה מאד מהפעל (עש”ה) שבפתילות הציצית. על הציצית שעושה – נותן גם מתנה, פתיל תכלת.

וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒

מכיוון שעושה ונותן, הציצית הווה (be). זוהי הציצית שלכם, עליכם לפעול, לעשות את הציצית, לתת את התכלת, ואז הציצית הווה (comes to be), הוא לא נהייה/מתהווה (become).

הסיבה שהתורה נותנת למצוות הציצית, גם היא פעילות:

וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ
וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇל־מִצְוֺת ה’

את הציצית עלינו לראות, הראיה היא ראיה פעילה כדי שנזכור את כל המצוות. גם זכרון זה הוא זכרון פעיל. אנחנו עושים, ונותנים, והווים ציצית לבגדינו – אנחנו רואים, וזוכרים את המצוות.

למה עלינו לזכור כך את המצוות? נלמד ונשנה – אז נזכור. ולמה ראית הציצית היא המעשה שאיתו אנחנו גם נזכור?

וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם

דוקא במצוות עשה נזכור את עשית המצוות – ותהא זו מצווה שמרובה בה הפעילות, שעושה ונותן והווה ורואה. כך, זו מצווה שזכרונה הפעילות – ובניגוד לסבילות.

וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃

כנגד המשכות אחר הלב והעיניים. באות המצוות, ולכן הפעילות הרבה במצוות הציצית משמשת לזכרון. כנגד הלב הנאטם, האדם הנעשה סביל, בא הדיבור האלקי, ובאות המצוות: קום ועשה, תן מעצמך, ואז יהיה[4].

לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ
וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כׇל־מִצְוֺתָ֑י

עבודת ה’ היא ההפך מן הסבילות. היא היצירה, העשיה, האפשרות שלאדם לתת מעצמו, ולהיות, ולראות, ולזכור. ואז, גם שקשה, תראה על בגדיך את הציצית שהיא – כי עשית אותה. ותזכור ותעשה.

וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽם׃

ואז תהיה. לא בסביל, בפעיל (come to be). וזאת הקדושה לאל. לא ההגררות אחרי, אלא העשיה ממש את דבר האל. לא די ללמוד את התורה ולהתפלל – יש לעשות! להיות פעילים ולדבוק בה’. הוא פעיל – היה גם אתה פעיל[5], היה קדוש לאלהיך.

אֲנִ֞י ה’ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם

גם משפט זה הוא פעיל. האל עליו דברנו במשפט הקודם איתו אנחנו מכוננים הוויה קדושה. שמו שאינו נקרא הוא גם פועל[6]. הוא העושה-הפועל להיות, הוא ה’ (הווי’ה).

אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם

ההוצאה ממצרים[7], היא המעשה שה’ עושה, כמו שידרוש מאיתנו מצוות לעשות[8]. הוצאה מן ההמצאות הסבילה בין המצרים, פריצה פעילה החוצה. ה’ הוציא אותנו ממצרים, ה’ נתן לנו תורה ומצוות. על-ידי שאנחנו עושים אותן בפועל, אנחנו יוצאים ממצרים. זו הברית זה החסד ואיתה השבועה[9]:

לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים

העשיה של המצוות[10], בהבנה שהמצוות הן האקט שמוציא אותי מאיפה שהייתי, זו הוצאה פעילה. עלינו לעשות ולהבין שה’ עושה – מוציא[11] אותנו להיות לנו לאלהים.

אֲנִ֖י ה’ אֱלֹהֵיכֶֽם׃

ה’ – (הווי’ה) הוא זה שפועל להיות. עם קדושים יהיו קדושים באופן פעיל על-ידי התורה והמצוות. שה’ שהוציא אתכם מן המצרים להיות – הוא ה’ (הווי’ה) אלהיכם.

 

[1] במדבר טו:לז-מא

[2] ויקרא יח:ה.

[3] האם נלמד מכאן שאם אין לו בגד ארבע כנפות צריך לעשות כזה? מנחות מא:א. חסידים ראשונים, המלאך, ור’ קטינא.

[4] העבודה הזרה – הגלומה כאן בזינונים (הושע א:ב) היא החדלון מהעשיה ומהפעילות, לא בשביתה, גם שביתה היא אקטיבית. אלא בסבילות, בהדרדרות, בהתמכרות, בהתמסמסות, בהמשכות, ובשאר נסבלים שהאדם נסבל בהם.

[5] סוטה יד:א.

[6] שם הווי’ה, שרש הו”ה(be), בהופעה פעילה.

[7] על ארציות המצרים אכמ”ל.

[8] שמות רבה ל:ט. ודייקו באיתא במדרש תילים.

[9] דברים ז.

[10] כפי שתארנו אותן לעיל, העשיה והמתנה וההוי’ה.

[11] בראשית טו:ה ; שמות יט:ז.