כל הפוסטים

מבט על הכהנים בברכת כהנים

ניסן תשפ"ב

כשהייתי קטנה ידעתי שבברכת כהנים אסור להסתכל על הכהנים. ידיעה זו היתה כל כך ברורה לי שאפילו “החמרתי על עצמי” והייתי מסתובבת כדי לא להסתכל עליהם. עד ששבת אחת התפללתי בכותל והסתובבתי כדרכי וניגשה אלי אשה קצת מוזרה (הסתובבה שם לבושה בשמלת כלה) ואמרה לי: “את לא בכלל הברכה! את לא רוצה להתברך?!”. מאז למדתי קצת, והבנתי שאכן אין מסתכלים בכהנים המברכים, אבל גם אין להפנות אליהם את הגב.

על מה מבוססים הכללים הללו? שני עקרונות חשובים מופיעים בגמרות בנוגע לברכת כהנים. עקרון אחד נוגע לשאלה איך מתקבלת הברכה. הגמרא (סוטה לח ע”ב) קובעת ש”העם שאחרי הכהנים אינם בכלל ברכה”. הגמרא אמנם קובעת שגם העם שבשדות, שלא יכול להגיע לבית הכנסת, בכלל ברכה (כי הם אנוסים), אבל מי שיכול לעמוד לפני הכהנים כדי להתברך, ובוחר שלא, לא מתברך. בהמשך הגמרא מביאה מחלוקת האם נכון שהעם “יענו” באמצעות פסוקים כדי להביע את הערכת לברכה (“כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים?”) או שנכון יותר לשתוק (“כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין?”). מכל מקום, ברור שנדרשת האזנה לברכה. בנוסף הברייתא קובעת שהברכה נעשית “פנים כנגד פנים… כאדם האומר אל חבירו”. אפשר אף לומר ‘כלום יש עבד שמברכין אותו ומפנה את הגב?’. הרמב”ם קושר את הפנית הפנים לכיוון הכהנים גם בתוך הקריטריון של “לפני הכהנים”.

אמנם, אם מפנים את הפנים לכיוון הכהנים ישנה בעייה נוספת. מכמה מקורות בגמרא משמע עקרון נוסף – שאין להסתכל בכהנים בזמן שנושאים את כפיהם. בגמרא (חגיגה טז ע”א) נאמר: “כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים… המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש”. רש”י מסביר שכשהכהנים היו מברכים במקדש, השכינה היתה שורה על קשרי אצבעותיהם. לכאורה משתמע, שהבעיה להסתכל בכהנים היא רק כאשר השכינה שורה עליהם. עם זאת, במסכת מגילה (כד ע”ב) כתוב שכהנים שיש להם מומים שמושכים את העין – בידיים או בפנים – אסור להם לשאת את ידיהם בברכה: “מפני שהעם מסתכלין בו”. אמנם, אם אנשי העיר רגילים בהם, אין בעיה. מכאן משמע שגם בגבולין אסור להסתכל בכהנים. גם כאן רש”י כותב שזה בגלל השכינה, אבל התוספות וראשונים אחרים חולקים על רש”י וקובעים שמדובר על הסחת הדעת מהברכה. כאשר העם מתברך הוא אמור להתרכז בברכה, וממילא לא אמור להתרכז בדברים אחרים, כגון מומים. אפשר להבין מכאן שאין בעיה להסתכל על הכהנים, אלא רק אם המבט הזה מוביל להסחת הדעת, וגם אז, צריך להסיר את הכהן ולא את המבט. עם זאת, הרמב”ם כותב שעצם המבט יכול להסיח את הדעת (ונראה שאם יש מום, זה מושך את העין, ומייצר את המבט הזה), ושגם העם וגם הכהנים לא יסתכלו אלו על אלו אלא על הרצפה. כדי למנוע את המבטים היו מקומות שנהגו (וכן נוהגים היום) שהכהנים מכסים את עצמם בטליתות, ובמקומות אלו גם בעלי מומים (לפחות בידיים ובפנים) יכלו לעלות לדוכן (אם גם הידיים מכוסות – רמ”א).

אז אם הכהנים מכוסים, מותר להסתכל עליהם? לכאורה אין בעיה, אם זה לא מסיח את הדעת. כמו כן, לכאורה לא תהיה בעיה במבט אקראי. עם זאת, המגן אברהם והמשנ”ב בעקבותיו, כתבו שהיום לא מסתכלים על הכהנים גם מהטעם של זכר למקדש, ויש שמפרשים שזאת הסיבה שרש”י הזכיר גם ביחס לברכת כהנים מחוץ למקדש את הרעיון של השכינה. ממילא, כשם שבמקדש נמנעו מלהסתכל בכלל משום כבוד שכינה, גם היום, כזכר למקדש, לא מסתכלים כלל.

 

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין).