מהפרשה להלכה – פרשת ואתחנן – קריאת שמע
פסוקי קריאת שמע מיוחדים בכך שהם מכילים בתוכם כמה רבדים שונים של משמעות ושל הקשר. הפסוקים מוכרים לנו (דברים ו’):
(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱ-לֹהֵינוּ ה’ אֶחָד: (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: (ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: (ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:
בפסוקים אלו אדם מצהיר שה’ א-להינו הוא ה’ אחד, שהדברים הללו יהיו על הלב וגם ינכחו בחיים דרך דיבור, דרך קשירה ודרך כתיבה על הבתים.
כשפותחים בתורה ורואים את ההקשר של פסוקים אלו, הם מקבלים משמעות מסוימת. ההקשר של הפרשה הזאת הוא מיד אחרי תיאור עשרת הדיברות, ובתוך הקשר של חשש התפתות אחרי עבודה זרה.[1] משה קורא לבני ישראל “שמע ישראל” וקובע שאת העיקר שה’ א-להינו הוא ה’, ושהדברים הללו – אולי אותם עשרת הדברים, צריכים להיות שגורים על לשוננו, ואנחנו צריכים להזדהות עמם, לזכור אותם ולהזכיר אותם שוב ושוב. החשש, שהכניסה לארץ והמפגש עם תרבות אחרת, בין אם התרבות האלילית ובין אם התרבות החומרית ועולם השפע, תשפיע עלינו ותגרום לנו לשכוח את ה’ ואת עיקרי תורתו, הוא חשש גדול. כנגד החשש הזה משה נותן לבני ישראל כלים – לשנן את המסרים, להזכיר אותם, “ודברת בם” ולעשות תזכורות נוספות. בהקשר הזה, ניתן לראות את דבריו כחלק מנאום של דברי מוסר וצוואה רוחנית ורעיונית לקראת מותו, ולקראת כניסתם של ישראל לארץ.
אבל חז”ל למדו מפסוקים אלו שני רבדים נוספים. הם למדו מכך את חובת תלמוד התורה מחד, ואת החובה לקרוא את “שמע” (לצד חובות התפילין והמזוזה) מאידך.[2] האם זו אותה חובה או שתי חובות נפרדות? לכאורה, החובה לקרוא את שמע “בשכבך ובקומך” היא חובה קונקרטית תחומה בזמן, של קריאת טקסט מוגדר פעמיים ביום. הקריאה הזאת מוגדרת אצל חז”ל כ”קבלת עול מלכות שמים”.[3] הדרך שבה הדברים הללו יהיו על הלב היא באמצעות “ושננתם… בשכבך ובקומך”. באופן הזה, קריאת שמע מהווה מעין מסגרת ליום, שבו כל יום נפתח ונסגר בהצהרה או בקבלה האמונית הזאת.[4]
מצד שני, חז”ל ראו בפסוקים אלו עיקרים במצוות לימוד תורה: השינון התמידי, העיסוק התמידי (שכן הפסוקים כוללים גם את “בשבתך בביתך, בלכתך בדרך, ואת כלל הפעילות היומיומית), קביעת העיתים, ועוד.[5] הם אפילו קבעו שהמינימום שמגדיר את מצוות תלמוד תורה הוא באותה קריאת שמע שחרית וערבית. קיום מצוות “קריאת שמע” היא היא קיום מצוות “תלמוד תורה”.
למעשה, כל הרבדים הללו קשורים. משה רבינו מזכיר לנו שכדי שנוכל להתמודד עם אתגרי הארץ החדשה והחיים העצמאיים שבהם לא קשורים כל הזמן למשכן ולה’, נצטרך להציב לעצמנו תזכורות. משה רבינו קורא אלינו: “שמע ישראל!” ואז מזכיר “ה’ א-להינו ה’ אחד”.[6] והוא דורש מאיתנו להמשיך ולהפנים את המסר הזה בדרכים שונות. אפשר להפנים את המסר הזה בשני אופנים שונים – באופן שכלי, של לימוד תמידי, של הבנה, של העמקה במקורות, של מצוות תלמוד תורה, או באופן התנהגותי, של מעשים שמזכירים לנו – חזרה על הפרשה בוקר וערב, קשירה על הגוף, כתיבה על הבית. אלו שני רבדים שונים של האופן שבו אפשר לזכור את המסרים הללו. הקשירה והכתיבה, כמו גם “בשכבך ובקומך” יכולים להיות מטאפוריים, ולסמל את העיסוק התמידי ברעיונות, או יכולים להתפרש באופן קונקרטי כעיסוק תמידי בתזכורות מעשיות. חכמים דורשים מאתנו גם וגם.[7]
אפשר לומר שאין כמו פרשת קריאת שמע להמחיש את נפלאות מצוות תלמוד תורה, שיש בה כח למצוא עוד ועוד רבדים של משמעות בתוך אותה פרשה, אפילו כזאת שכל כך שגורה על לשוננו, ולהמשיך את כח השפעתה בצורות שונות.
[1] עשרת הדברות מופיעים בפרק ה’ והחשש מעבודה זרה מופיע בפרקים ה’-י”א.
[2] מנחות צט ע”ב, נדרים ח ע”א ועוד (לעניין חובת תלמוד תורה), משנה ברכות פ”א ועוד (לעניין חובת קריאת שמע)
[3] משנה ברכות פ”ב מ”ב.
[4] משנה ברכות פ”א מ”ג.
[5] לדוגמה מדרשי ההלכה לספר דברים על פסוקים אלו, בבלי קידושין ל ע”א ועוד.
[6] השוו רבינו מיוחס דברים ו’ ד.
[7] השוו רשב”ם שמות י”ג ט.