פרשת משפטים – הליכה לערכאות – בתי משפט אזרחיים
בחיים המודרניים אנחנו חיים בדיסוננס מסוים, וכתוצאה גם אנשים שומרים תורה ומצוות מרגישים שבעניינים אזרחיים יש לפנות לבתי משפט אזרחיים ולא לבתי דין רבניים. כפי שנראה, המצב הזה הינו בעייתי, לא רק מבחינה מחשבתית, אלא גם הלכתית. אנחנו חיים לפי חוקי המדינה, ומתנהלים לאורם, וממילא מרגישים שיש חלוקה בין הדת, שקשורה לרבנים, ועוסקת בדברים שבין אדם למקום, לבין העולם האזרחי והכלכלי, שקשור לעורכי דין, ושם נתרכז בענייני בן אדם לחברו. כמובן, עדיין ניתן צדקה ונלך לבקר חולים, ובעניינים אלו ניתן לתורה להכתיב את מעשינו, אבל בענייני הלוואות, נזיקין, תביעות קטנות וגדולות, רוב הציבור – גם הדתי – שם יהבו על בתי המשפט של המדינה.
האם ההפרדה הזאת תקנית? מה האלטרנטיבות?
בפרשת יתרו, יתרו נותן למשה שתי עצות. האחת, ללמד את האנשים את התורה (“וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן”, שמות י”ח כ), והשניה להקים מערכת משפטית היררכית (“וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת”, שם כא). מיד לאחר מכן אנחנו פוגשים את מעמד הר סיני – שבה לעם יש נגישות ישירה לה’, והוא שומע תורה מפי הגבורה, ואת פרשת משפטים – שמציגה מערכת משפטית.
את הכותרת “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” (שמות כ”א א) אפשר להבין כהמשך העצה הראשונה של יתרו, ללמד את העם תורה, ואפשר להבין גם כהמשך העצה השניה של יתרו – להקים מערכת משפטית. אכן, העם צריך ללמוד את התורה ולדעת אותה. הרמב”ן מסביר שכדי לא לעבור על “לא תחמוד” צריך לדעת מה שלך בדין ומה לא שייך לך, ודברים אלו נקבעים, בין היתר, באמצעות דיני הנזיקין שמפורטים בפרשה זו.[1]
אבל חז”ל הבינו את הכותרת ואת הפרשה לפי הפירוש השני – את המשפטים צריך לתת לפני אותם אנשים שהרגע בחרנו להוות את מערכת המשפט – לא גויים ולא הדיוטות בלי סמיכה לדון.[2] הם ישפטו את העם לפי הקוד הזה, והעם יישפט לפני האנשים הללו.
במהלך הפסוקים אנחנו נגלה מספר פעמים שמגייסים את “א-להים” במסגרת מערכת המשפט – “ונקרב בעל הבית אל הא-להים” (שמות כ”ב ז) “עד הא-להים יבוא דבר שניהם” (שם, פס’ ח), וכו’. מה פשר א-להים בהקשר הזה? אפשר לראות כאן התערבות א-להית במערכת המשפט. יש דברים שנשארים בידיו של א-להים, באמצעות שבועה בשמו. הדין נמסר לא-להים במקרים שרק אצלו יתכן צדק מוחלט ובירור סופי של האמת.[3] אבל חז”ל פרשו, שהשופטים הללו גם מהווים את הזרוע הארוכה של הא-להים. הדיינים נקראים אלהים, בשל הסמכות שלהם, ובשל העובדה שהם מהווים נציגי הא-ל להביא את הצדק והמשפט לעם.[4]
היות הדיינים הזרוע הארוכה של א-להים מעמיד אותנו על המורכבות של מערכת המשפט. מצד אחד, היא נועדה להסדיר יחסים בין בני אדם ולייצר סדר חברתי, אבל מצד שני יש בה גם ממד של צדק א-להי. העונשים שמתוארים במהלך הפרשה יכולים להיות כאלו שמפצים את הניזוק ומחזירים את הסדר, אבל הם יכולים להיות גם עונשים שהדיינים מטילים על החוטאים לשם הרתעה או יצירת צדק (“מידה כנגד מידה” – סוג של איזון קוסמי, שהרי לא יכול להיות שאדם אינו חייב “לשלם” על מעשיו הרעים). את העונשים הללו הם לא יכולים להשית כנציגי הסדר האנושי, אלא רק כנציגי הצדק הא-להי, כפי שנסביר בהמשך.[5]
בעיית ערכאות (בתי משפט אזרחיים)
המסקנות ההלכתיות שנובעות מהתפיסה הזאת של פרשת משפטים הן חשובות מאוד. המסקנה הראשונה היא שאסור ללכת לבתי משפט שלא שופטים לפי דין תורה.[6] מכיוון שדין תורה מייצג את הצדק הא-להי, ממילא הוא שיקבע מי זכאי ומי חייב, באלו מקרים צריך לשלם ובאלו מקרים לא. לדון לפי מערכת משפטית אחרת היא למעשה גם כפירה בה’ נותן התורה, ודחייה של מצוותיו, וגם עשוי לגבול בגזל כאשר מקבלים תשלומים שלא מגיעים על פי הצדק הא-להי.[7] המסקנה השניה היא שאסור ללכת לשופטים שאינם מהווים נציגי א-להים. בכך כלולים בתי משפט של גוים, וגם לכאורה בתי משפט של יהודים, כמובן אם אינם דנים לפי דין תורה. אך אפילו בתי דינים של יהודים שדנים לפי דין תורה, אם לא הוסמכו להציג את הצדק הא-להי, חסרים את אותה הסמכות הנדרשת כדי לדון.[8] הדיינים הנדרשים הם כאלו שמוגדרים “סמוכים” והם כאלו שקיבלו סמיכה מאדם סמוך, כשהסמיכה חוזרת עד משה רבינו, כלומר עד נציגו של ה’, שלו הסמכות למנות נציגים חדשים.
הבעיה במסקנה השניה היא שאין לנו היום “דיינים סמוכים”, כלומר כאלו שקיבלו את אותה הסמכה מפי משה רבינו או מפי אנשים בשרשרת הסמיכה מאז ימי משה רבינו. בשלב כלשהו תהליך הסמיכה, שלמעשה גרם לכך שהדיינים-השופטים יהיו אכן נבחרי ה’ ונציגים שלו, הלך לאיבוד ופסק. ממילא, זה מעלה שאלה על קיומה של מערכת המשפט בעולם ללא נציגי א-להים. אמוראי בבל כבר הכירו את הבעיה הזאת, שכן בימיהם לא היו דיינים סמוכים בבבל. [9] בעקבות זאת, הם קבעו ש”אין דנים דיני קנסות בבבל”.[10]
חכמים זיהו בתוך המערכת של פרשת משפטים (ושאר מצוות שקשורות לדיני ממונות) את שני ההיבטים עליהם עמדנו לעיל – ההיבט האזרחי של “עשיית סדר”, וההיבט העונשי של “צדק א-להי”. לצורך הפעלת אותו צדק א-להי, יש תנאי: “אשר ירשיעון א-להים”.[11] כדי להרשיע ולהעניש צריך להיות נציגי א-להים, כלומר דיינים סמוכים. לכן, לא דנים דיני קנסות בבבל, אך מותר לדיינים להשיב מצב לקדמתו ע”י החזרת נכסים או תשלום פיצויים. ואמנם, החלוקה הזאת מעט מלאכותית, שכן גם בעשיית סדר יש ממד של צדק א-להי.
חכמי בבל הצדיקו את הדיון בנושאים אזרחיים של עשיית סדר על סמך שני עקרונות: א. “שליחותייהו קא עבדינן” – חכמי בבל, ולמעשה חכמי הדורות הבאים, מהווים נציגים של חכמי ארץ ישראל הסמוכים.[12] הם לא סמוכים בעצמם, ולכן לא יכולים לייצג את א-להים, אבל כן יכולים להשליט סדר תחת אותה מערכת של שליחות. ב. “שלא תנעול דלת” – חכמים הבינו שלולי מערכת משפטית פעילה תיפסק הפעילות הכלכלית, ובראשה הלוואות לאנשים נזקקים.[13] אם לא יוכלו לתבוע את הלווים לשלם את ההלוואות, אנשים גם לא ילוו. באופן מורחב יותר, הם גם דנו בדיני ממונות שכיחים (כגון גזילות וחבלות) כדי לא לייצר אנרכיה. הדברים הללו כלולים בתוך עולם של “עשיית סדר”.
אז מה ההלכה במציאות ימינו?
בימינו אכן אסור לכתחילה לפנות לבתי משפט שאינם בתי דין. בעניינים פליליים המדינה מהווה הגורם היחיד שבסמכותו להחליט, “ואלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו”.[14] גם בארץ ישראל, ניתן לראות במוסדות המדינה בעניינים אלו נציגי הקהילה.[15]
בתחום דיני ממונות הדבר מסובך יותר, שכן אמנם למדינה יש בתי משפט, אך ישנה אפשרות וממילא גם חובה לפנות לבתי הדין דווקא, מתוך הכרה בדיני התורה כחלק מעבודת ה’. אמנם, לבתי הדין בימינו אין סמכות להכריח את שתי הצדדים להשתתף, ופעמים רבות אחד הצדדים במחלוקת הממונית אינו מסכים ללכת לבית הדין. במקרה כזה, שוב יש חשש של אי-סדר, ופגיעה באדם דווקא בגלל שהוא מקיים תורה ומצוות. מכיון שכך, יש לאדם אפשרות לבקש מבית הדין לעיין בתיק, ואם יחליט שלפי דין תורה היה מגיע כסף (תלוי בראיות וכו’), הוא יתן הרשאה לפנות לבית משפט כדי לתבוע את הצד השני.[16] במקרה הזה, שאדם קיבל הרשאה לפנות לבית המשפט, למעשה הוא עדיין מקיים את דבר ה’, ובית המשפט הופך לשליח של בית הדין.
[1] על שמות כ”א א.
[2] לדוגמה: בבלי גיטין פח ע”ב. “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” – לפניהם – ולא לפני עכו”ם, לפניהם – ולא לפני הדיוטות.” וראו באופן הניסוח של ספר החינוך את המצוות בפרשה.
[3] ראו פרשנים על שמות כ”ב ז.
[4] ראו לדוגמה: תוספתא סנהדרין פ”א ה”ט; פירוש ראב”ע לשמות כ”א ו.
[5] ראו בסוגיה הראשונה בבבלי סנהדרין ב ע”ב – ג ע”א.
[6] ראו: מדרש תנאים דברים ט”ז יח; רש”י ורמב”ן על שמות כ”א א; רמב”ם הלכות סנהדרין פכ”ו ה”ז; שו”ע חושן משפט כו, א.
[7] בעניין מערכות משפט אחרות ראו במקורות בהערה הקודמת, וגם: שו”ת יחווה דעת חלק ד סימן סה. לגבי עניין גזל ותשלומים, ראו לעיל הערה 1.
[8] בנוסף למקורות לעיל ראו גם חזון אי”ש סנהדרין טו, ד.
[9] שני תנאים עקרוניים לסמיכת דיינים הם סמיכה ע”י דיין מוסמך, ושתהיה בארץ ישראל. גם הטוענים שבאותו זמן עדיין לא נפסק שלשלת הסמיכה, מכיוון שלא סומכים בחו”ל לא היו דיינים סמוכים בבבל באותו זמן.
[10] ראו לדוגמה בבלי בבא קמא כז ע”ב, פד ע”ב וראו בניסוח של רב נטרונאי גאון שערי צדק ח”ד שער א, סימן ב ד”ה כך ראינו.
[11] שמות כ”ב ח, בבא קמא סד ע”ב.
[12] בבלי גיטין פח ע”ב; בבלי בבא קמא פד ע”ב.
[13] בבלי סנהדרין ב ע”ב – ג ע”א.
[14] משנה אבות פ”ג מ”ב.
[15] ראו לדוגמה: רמ”א על חושן משפט הלכות דיינים סימן ב’, סעיף א.
[16] בבלי בבא קמא צב ע”ב.