מוידוי של כפרה לוידוי של תשובה

לפעמים הופעתה של מצווה, או פרט במצווה, בחלק ההלכתי של התורה, לא מספיקה כדי לעמוד על היקפה של המצווה או על משמעותה. בפרשתנו, פרשת נשא, אנו נתקלים במה שנראה כפרט בתוך תהליך הכפרה על מעילה בה’. האדם המועל צריך להשיב את האשם, להתודות ולהביא קרבן.^[1] גם  בתיאור קרבן ‘עולה ויורד’ בספר ויקרא, הוידוי מופיע כתהליך בתוך תהליך הכפרה.^[2] בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, הוידוי מופיע במקום מרכזי יותר, כחלק מ”העברת” עונות בני ישראל אל השעיר לפני שהוא נשלח לעזאזל, מתוך תקווה שלא ישוב.^[3]

במקורות אלו, הוידוי נתפס כשלב בתהליך הכפרה, כשלא ברור למה דווקא בחטאים או בהקשרים אלו הוידוי עולה. כמו כן הוידוי נוגע לחטאים ולעוונות שהאנשים חטאו, ומתברר כהכרה בחטאים הללו.

החיבור בין הכרה בחטא לבין כפרה עולה באופן ברור כאשר משה עולה שוב להר סיני לאחר חטא העגל: “וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה’ אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב”.^[4] תהליך הכפרה, שבמקומות אחרים בתורה כרוך בהבאת קורבן, למעשה מתבסס בראש ובראשונה בהכרה בחטא המבוטאת בשפתיים, בוידוי.

יש לציין כי חכמים נחלקו במשמעות המונח כפרה. על מחשבתו של יעקב ביחס לעשו: “כִּֽי⁠־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י” הסביר הרמב”ן כי הכפרה היא מלשון כופר – מעין תשלום שנועד לבטל את העונש. לדעת רש”י הכפרה היא מעין קינוח, ניקוי של המקום. לפי שני הפירושים הללו, המטרה של הכפרה היא להעלים את החטא או להעלים את העונש. לעומת זאת, לפי ראב”ע שם, הכפרה היא כיסוי, כמו הכפורת, ובעצם בכפרה מכסים על העון. ואמנם, בהמשך גם הוא רואה בכפרת הקרבן סוג של כופר.

הקורבן עשוי להיות כופר עבור הנפש, וזריקת הדם עשוי לחטא או לכסות באופן מטפורי את החטאים. אך איך הוידוי מתפקד במסגרת הזאת? אפשר לומר שלדעת רש”י ורמב”ן, הכפרה כוללת הכרה בחטא שיכולה להוביל לניקויו והעלמתו. אי אפשר “לנקות” את הלכלוך, או “לנכות” מהעונש בלי הכרה בקיומו. לעומת זאת, לפי ראב”ע אפשר לומר שהוידוי הוא ההבנה מדוע יש צורך בכפרה. עצם העלאת החטא, היא סיבה לרצון להתכסות ממנו, או להסתיר פנינו מאתו. הוידוי הוא חלק מהעמידה של האדם מול עצמו.

בהמשך לכך, חז”ל הבינו שהחיוב להתודות רחב יותר, ומשמעותו גדולה ורבה. החיוב להתוודות על כלל החטאים נדרש מהפסוק: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה’ וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒…”.^[5] אמנם סוף הפסוק מדבר על מעילה ואשמה, אך תחילת הפסוק מדבר באופן כללי על “מכל חטאות האדם”.^[6] מעבר לדרשה, יש כאן הבנה של התפקיד של הוידוי במסגרת התיקון על כלל החטאים.

בהמשך לכך, חכמים למדו שהוידוי הוא חלק חיוני בהליך הכפרה של כל אדם – הן בהליך הכפרה על חטאים של כל השנה והן בהליך הכפרה של עם ישראל במסגרת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.^[7] ממילא, הם זיהו בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים את הוידוי לא רק בעבודת השעיר המשתלח אלא גם במסגרת הכפרה של הקרבת פר החטאת לה’.^[8]

התורה מתייחסת לוידוי לא רק במסגרת של כפרה במקדש. היא מבטיחה לנו שנגיע לכדי וידוי מתוך העונש שה’ ישית עלינו, שמפורט בברכות ובקללות שבפרשת בחוקותי: “וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ. וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי”.^[9] הוידוי הזה הוא חלק מתהליך של הכנעת הלב.^[10]

בספרי שיבת ציון נמצא את הוידוי הזה שוב ושוב – אצל דניאל (פרק ט’), עזרא (פרק י’) ונחמיה (פרקים א’, ט’). הוידויים הללו כוללים פירוט של חטאים, הכנעת הלב, ובחלקם גם הצהרה של תשובה ומעשים ברורים של תיקון. כך גם מפורש בדברי משלי: “מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם”.^[11] בדברים אלו מתברר שהוידוי הוא רק חלק מהליך גדול יותר של תשובה שכולל הכנעת הלב ועזיבת החטא. ממילא, חלק מתהליך הכפרה, שכולל וידוי, הוא התשובה עצמה שבאה לידי ביטוי בוידוי.

בהמשך לכך, הרמב”ם ובעל ספר החינוך והרמב”ם רואים את מצוות הוידוי כמצווה בפני עצמה, שאף מגדירה את מצוות התשובה. כך מגדיר זאת הרמב”ם בספר המצוות: “והמצוה הע”ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי. וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו”.^[12] ובהלכות תשובה הוא מוסיף: “כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי”. לפי הרמב”ם, הוידוי הוא החלק המרכזי של ממצוות תשובה, הוידוי מתחיל עם והוא נוגע לפירוט החטא בעבר, וממשיך בבקשת המחילה, החרטה וקבלה לעתיד.

חכמים נחלקו עד כמה הוידוי הזה צריך להיות מפורט. משה רבינו מקצר בדברי הוידוי, אך בתקופת שיבת ציון הוידוי ארוך ומפורט. ועם זאת, חז”ל הבינו שגם הנכחת חטאים במרחב עשויה להזיק. פירוט חטאים יכול להכניע את הלב, אך יכול גם לפרסם באופן שלילי את החטאים עצמם.^[13] מכיוון שכך חיפשו את האיזון הנכון שבין וידוי בקול (של חטאים בין אדם לחברו או של חטאים מפורסמים) לבין וידוי שקט שגם שומר על כבוד הבורא, כדי לייצר וידוי שמכניע את ליבו של השב בתשובה (באמצעות פירוט החטאים בוידוי שקט) בלי לפרסם את הפגיעה בקב”ה ברבים (בוידוי בקול).^[14] האיזון הזה, שומר על המובנים השונים של מונח ה’כפרה’ – ניקוי החטאים באמצעות פירוטם, יחד עם הסתרת הפרטים כדי לא לפגוע בכבוד שמים. כל אלו כחלק מבקשה לכפרה, כתחליף לעונש שהיה ראוי על החטאים הללו.

 

^[1] במדבר ה’ ו-ז.

^[2] ויקרא ה’ א-ה.

^[3] ויקרא ט”ז כא.

^[4] שמות ל”ב ל-לא.

^[5] במדבר ה’ ו.

^[6] ספרי זוטא ה’ ה.

^[7] תוספתא יומא פ”ד ה”ו-ט”ו, והשוו משנה יומא פ”ח מ”ח-ט.

^[8] משנה יומא פ”ג מ”ח, פ”ד מ”ב.

^[9] ויקרא כ”ו לט-מ.

^[10] שם פס’ מא.

^[11] משלי כ”ח יג.

^[12] עשה ע”ג.

^[13] בבלי ברכות לד ע”ב, יומא פו ע”ב, ירושלמי יומא פ”ח ה”ז.

^[14] לדעות השונות ראו: רמב”ם הלכות תשובה פ”ב ה”ה; טור ושו”ע אורח חיים תר”ז, ובבית יוסף ודרכי משה שם.