כל הפוסטים

משלוח מנות, ציפיות חברתיות וסיפורי מעשיות

אדר א' | תשפ"ב

אני מניחה שכולנו תוהים מפעם לפעם על הפער שבין הגדרות ההלכה ביחס לחובת הפורים: “ומשלוח מנות איש לרעהו” – ‘שתי מנות לאיש אחד’ (שו”ע או”ח תרצה, ד), לבין המנהג היום שחייבים לתת לכל מי שנותן לנו, ויש רף ציפיות מסוים של כמות ואיכות האוכלים (או הממתקים). אמנם, כבר השו”ע כתב “וכל המרבה לשלוח לריעים משובח”, אבל לפעמים נדמה שדברים יצאו מפרופורציה.

מעבר לעובדה שאכן אפשר “להרגיע” בתחום של משלוחי מנות, ראוי להכיר שלהקשר החברתי יש בכל זאת משמעות מסוימת במשלוחי מנות. הגמרא מספרת על רבי יהודה הנשיא ששלח לרבי אושעיה עגלה משולשת (משובחת) וגרב (חבית) של יין. בתלמוד הבבלי (מגילה ז ע”ב) מסופר שרבי אושעיא השיב לו “קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו”. משמע מחלק מהראשונים והאחרונים, שהחידוש של רבי אושעיא הוא שניתן לקיים משלוח מנות, גם כשאחת המנות היא שתיה ולא אוכל.

הגרסה בירושלמי (שהשתרבבה באופן חלקי גם לחלק מנוסחי הבבלי) היא שהסיפור הזה הוא חלקו השני של סיפור גדול יותר (ירושלמי מגילה פ”א ה”ד). בסיפור זה רבי יהודה הנשיא שלח ירך בשר ולוג יין, ורבי אושעיא שלח לו חזרה “קיימת בנו ומתנות לאביונים”. בעקבות כך רבי יהודה הנשיא שלח לו “חד עיגל” (אולי עוגה, אולי אותה עגלה משולשת של הבבלי) וחבית של יין, ואז הוא השיב “קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו”. מה פשר הדו שיח הזה? לפי חלק מפרשני הירושלמי, ר’ אושעיה העריך את המשלוח ביותר בגלל שהיה עני, ולכן הגדיר זאת כמתנות לאביונים, ויש כאן חידוש שאפשר לקיים מתנות לאביונים גם באמצעות שליחת אוכל. אבל אחרים הבינו שיש כאן עקיצה מסוימת – לפיה ר’ אושעיה דווקא רמז לר’ יהודה הנשיא שהמשלוח שהוא שלח לא היה ראוי להיקרא משלוח מנות, על שם דלותו, אלא רק מתנות לאביונים. ר’ יהודה הנשיא, הבין את הרמז, ושלח משלוח מכובד יותר, שהוא המשלוח שקיבל את החותמת הראויה של “קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו”. כך הבין את הסיפור הריטב”א (על מגילה ז) ובעקבות כך, כתב בחיי אדם (שבת ומועדים קנה) והביאו בבאור הלכה (על שו”ע תרצה, ד) שאם שולח לעשיר דבר פחות לא יוצא בזה ידי חובה. אמנם שאר הפוסקים לא כותבים כך, אבל בביאור הלכה כתב שרצוי להיזהר בזה לכתחילה [אמנם בחיי אדם משמע שמשלוח מנות לעני יצא רק ידי חובת ומתנות לאביונים, כך שאי אפשר לשלוח דווקא לעני כדי לחסוך…]. משמע מכאן, שיש משמעות לא רק לעצם המנות, אלא גם להקשר של האדם אליו הם נשלחים.

המשך הגמרא בבבלי תומך בכיוון הזה, שכן שם מסופר על רבה ששלח באמצעות אביי מנות למרי בר מר, ועל כל אחד מן המשלוחים היו לאביי הערות. רבה שלח סל מלא תמרים וכוס של קמח שעורים (מתוק), ואביי העיר שזה יותר מתאים לחקלאי ופחות ל”מלך” (אדם מכובד כמו רבה), וכשמרי בר מר שלח חזרה זנגביל ופלפל, אביי העיר שמרי קיבל דברים מתוקים והחזיר דווקא דברים חריפים. יש שהבינו מכאן שאכן, משלוחי מנות אמורים להיות ראויים למי שנותן אותם וכדרגתו ובכך גם ישמחו את מי שיקבלם.

אם כן, ברור שמצד הדין, יש מינימום שצריך לעמוד בו – שתי מנות לאדם אחד (ולפי חלק מהאחרונים – מאכלים ממש ולא רק מצרכים). עם זאת, הדיון בגמרא שמביא סיפורים אודות משלוחי מנות, רומז שגם להקשר החברתי יש ערך. אכן, קצת יצאנו מפרופורציה, ויש מקום להחזיר את משלוח המנות למקום הראוי, אבל יש ערך לכך שהמשלוחים אכן יהיו משמחים, בתוך ההקשר החברתי שאנחנו נמצאים בו.

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין).