ספירת העומר וספירות נוספות בעולם ההלכתי

אנו נמצאים בימים אלו בעיצומה של ספירת העומר. אנו יודעים שספירה זו מתבצעת באופן טקסי, יומיומי, וכוללת ברכה על עצם הטקס של הספירה. אבל בתורה עצמה, יש ארבעה ציוויים על ספירה (בשלשה הקשרים), כשלא ברור שבכולם יש “טקס” כזה של ספירה. ספירה אחת דומה לספירת העומר והיא ספירת השנים ליובל (ויקרא כ”ה ח): “וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה”. שתי ספירות נוספות מופיעות אצל הזב והזבה (ויקרא ט”ו יג, כח): “וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר…. וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר”.

האם יש קשר בין הספירות הללו? האם ניתן להקיש מאחת לשניה?

חלק מהפרשנים (כדוגמת ספר החינוך, רד”צ הופמן ועוד) סבורים כי המשמעות הפשוטה של הציווי לספור זה לחשב את הימים, ורק מדברי קבלה למדנו בספירת העומר שיש צורך גם בספירה ממשית בפה. בעקבות דברים של ר’ יהודה החסיד, ניתן לומר שגם בספירת העומר המטרה היא לדעת מתי היעד הסופי, אבל בגלל שהעם עסוק בחקלאות, יהיה לו קשה לעקוב אחרי הזמנים של קידוש החודש וכו’, ולכן דאגו שיספרו, בסוף היום, כדי שידעו מתי יוצא חג השבועות.

פרשנים אחרים סבורים שהמשמעות הבסיסית של הציווי של התורה לספור היא ספירה בפה, והם מסבירים מדוע דווקא הזב והזבה יוצאים דופן. התוספות (כתובות עד ע”ב) כותבים שאי אפשר לברך על ספירת הימים של הזבה, בגלל שהיא יכולה לראות מראה אוסר ותצטרך להתחיל מחדש, ויש כאן חשש ברכה לבטלה. השל”ה (שער האותיות) הסיק מכאן שצריך לספור, אבל בלי ברכה, והנחה את אשתו למנות כל יום: “היום יום אחד לספירת ליבוני” וכו’. בהמשך לכך, מצאנו מחלוקת בין הפוסקים האם אשה שהסיחה את דעתה מהספירה של שבעה נקיים (בין אם בגלל שבעלה יצא מהעיר והפסיקה את התהליך, ובין אם חשבה שראתה מראה אוסר וחשבה שצריך להתחיל ספירה מחדש, ואז גילתה שהמראה לא אסור), צריכה להתחיל לספור מחדש או שהיא יכולה להמשיך בספירה תוך התבססות על הימים הראשונים. לפי הפוסקים המחמירים, יש ערך ל”תודעת ספירה” גם אם היא לא נעשית בפועל בפה.

יש להוסיף שהצד השווה של ספירת העומר, ספירת היובל וספירת שבעה נקיים, היא יצירת מודעות לזמן שחולף בין אירוע לאירוע כדי לקשור ביניהם. בספירת העומר, קושרים בין פסח לחג השבועות (ובין קרבן העומר לשתי הלחם), ומייצרים רצף תודעתי ביניהם. בספירת היובל, מנכיחים את הקשר שבין יובל אחד למשנהו, על ידי הנכחת הרעיון של “כי לי כל הארץ”, כך שישפיע על ההתנהלות הכלכלית בקניית קרקעות ומכירתם, גם בשנים שבתווך. וכן בספירת שבעה נקיים – הספירה או הבדיקות, יוצרות את המודעות של הקשר בין תקופת הטומאה לבין מעשה ההיטהרות שבסוף שבעת הימים הנקיים, ומכניסים תודעה של הטהרות לתקופה זו.

נראה שמתוך ההשוואה בין הספירות השונות הסיקו חכמים שגם בתקופת ספירת העומר עם ישראל עבר תהליך של היטהרות, לאורך תקופה ארוכה יותר, מה שמעיד על טומאה עמוקה יותר (“מ”ט שערי טומאה”, זוהר לפרשת יתרו). ספירת העומר מייצרת מודעות של קשר בין פסח לבין שבועות, ואולי גם תודעת היטהרות לאורך תקופה זו.