חזרה לבלוג

על ימים ושבועות, על עולם ועל עם

ניסן תשפ"א
להורדה והדפסה:
הדפסה

מי זוכר בעל פה את כפולות שבע בלוח הכפל??

אחד האתגרים בספירת העומר הוא האתגר החישובי: לא מספיק לדעת כמה היום לעומר אלא גם לדעת איך המספר מתחלק לשבועות וימים.

דין זה בהלכות ספירת העומר מופיע בדברי השולחן ערוך:

וסופר הימים והשבועות. כיצד? ביום הראשון אומר: היום יום אחד בעומר, עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד בעומר וביום שמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד בעומר, וכן עד שיגיע לארבעה עשר יאמר: היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות בעומר ועל דרך זה מונה והולך עד מ”ט יום” .(שו”ע או”ח סימן תפ”ט סעיף א)

מקור הדין בסוגיה בגמרא העוסקת בספירת העומר במסכת מנחות דף ס”ו עמוד א:

אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי.

אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא.

שיטת אביי היא שהמצווה כוללת מניית ימים וגם מניית שבועות וכך גם נוהגים בבית מדרשו של רב אשי.

לעומתם האמורא אמימר מונה ימים בלבד. לשיטתו, בימינו, שאין בית המקדש קיים ואין מביאים את העומר, ספירת העומר רק זכר למקדש הוא, ולכך די בספירה לא מושלמת, של ימים בלבד, ולא של שבועות.

מה משמעות הדיון? מדוע משנה שיטת הספירה? ומה הפער בין ספירת ימים לספירת שבועות?

נראה, שהרקע לכפילות קשור לכפילות בפסוקים השונים המתארים את ספירת העומר.

בספר ויקרא אנחנו מצווים ציווי כפול – גם על ספירת 7 שבתות וגם  50 ימים:

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַהֽ’:  (ויקרא כג, טז)

בספר דברים אנו מצווים רק על ספירת 7 שבועות:

שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת: (דברים טז, ט)

הסוגיה במנחות מלמדת ששאלת הימים והשבועות עמדה בבסיס מחלוקת גדולה בין החכמים לבין הביתוסים. טענתם של הביתוסים היתה שספירת העומר תלויה במניין השבועות הרגיל. יש לספור ‘שבע שבתות’ – כלומר, להתחיל את הספירה ‘ממחרת השבת’ – ביום ראשון בשבוע, ולספור שבעה שבועות מלאים. לעומתם, טענו חכמים שהספירה איננה ספירה של שבועות שלמים דווקא.

רבן יוחנן בן זכאי בעומדו מול הביתוסים טוען שהפסוק “שבע שבתות תמימות תהיינה” רלוונטי רק כשפסח יוצא בשבת (!) ואילו בדרך כלל, כשפסח לא חל בשבת, מילות הפסוק “תספרו חמישים יום” הן המכריעות להלכה. מתברר, אם כן, שהפער שבין ספירת חמישים יום לספירת שבעה שבועות הוא העומד בבסיס המחלוקת.

מדוע לחכמים ולרבן יוחנן בן זכאי חשוב להדגיש שהספירה איננה של “שבתות תמימות”- שבועות שלמים? נראה שחכמים מעוניינים להדגיש רובד נוסף בספירה.

מניין השבועות מזכיר לנו את בריאת העולם, העולם שנברא במסגרת של שישה ימים ושבת. הביתוסים ראו את ספירת העומר כספירה שמשתלבת בסדר הטבעי הכללי של המציאות, סדר שבעת ימי בראשית.

חכמים, לעומת זאת, הדגישו את מנין הימים החורג מהסדר של ימי בראשית, ומתייחס רק לתאריך היציאה ממצרים.

הספירה של יציאת מצרים היא ספירה שמסמלת עולם שיש בו גם נס והתגלות, לא רק הטבע המעגלי של ימי בראשית. זהו עולם שבו הזיקה הייחודית שבין עם ישראל לבין ריבונו של עולם חורגת מהסדר הטבעי של ימי בראשית, ומחדירה לתוכו את הנס והפלא.

מעניין, שבסופו של דבר הכרעתם של האמוראים משמרת יחד את שני צדדי הדיון.

נראה ששיטתם של אביי ורבנן דבי רב אשי, שיש צורך למנות גם ימים וגם שבועות מטרתה להדגיש את שני המעגלים שמקיפים אותנו בימי הספירה: המעגל האנושי הטבעי המסומל ב”שבתות התמימות” ובמניין השבועות והמעגל הניסי הייחודי לעם ישראל שנספר מיום יציאת מצרים והפיכתנו לעם. כך נשמר להלכה זכר לשני צדדי הדיון גם יחד ונוסח הספירה נותן מקום לשתי התודעות.

בכולנו יש ממד אנושי וממד לאומי. שתי הזהויות האלה אינן נפרדות מאתנו.

בימי מגפה עולמית, אנו חשים היטב איך אנחנו חלק ממערכת גדולה מאד, המערכת האנושית שקיימת מימי בראשית. יחד עם זה עלינו לזכור את ייחודנו – כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔’ בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל (שמות ד, כב) את ההתגלות והבחירה של הקב”ה בנו כעם.

בת שבע סמט

טוענת רבנית בהכשרתה, בעלת תואר ראשון בתורה שבע"פ ובתולדות עם ישראל ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת תכנית הגמרא בבית המדרש לנשים בבית מורשה. לימדה בעבר תלמוד ותורה שבע"פ במסגרות לא פורמליות שונות וכיום משמשת כר"מית ומרכזת תכנית בקיאות הלכה בבית המדרש לנשים במגדל עוז. כותבת תשובות הלכתיות בפרויקט המקוון 'משיבת נפש'. מרצה ולומדת במתן.