פרשת יתרו – עד היכן כיבוד הורים – ומה מעבר לגבול?
ידועה השאלה ביחס לכיבוד הורים: “עד היכן כיבוד הורים?” והתשובה המפורסמת מביאה את סיפורו של דמא בן נתינא שהפסיד עסקה רווחית כדי לא לפגוע בשינה של אביו.[1] אבל מה באמת מצפה התורה מאיתנו בתחום של כיבוד הורים? האם חיי הילדים משועבדים לטובת הוריהם, או שהתורה רוצה גם עצמאות וחיים עצמאיים לילדים? ננסה לעקוב אחרי הנחיות התורה ופירושי חז”ל בעניין.
כשהתורה מצווה אותנו על היחס הראוי להורינו, פעם אחת היא נוקטת בלשון כבוד: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” ופעם בלשון מורא – “אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ”.[2] את הציוויים על היחס להורים, חז”ל תרגמו באופן מעשי. כיבוד הורים מתורגמת לעשיה חיובית שכוללת דאגה לצרכים הפיזיים של ההורים – אוכל, שתיה, לבוש, עזרה ביציאה החוצה ובכניסה הביתה.[3] לעומת זאת, מורא הורים מתורגמת להימנעות מפעילות שקשורה לביטוי יחס של כבוד להורים – לא יושבים במקום ההורים, לא יושבים כשנכנסים, לא סותרים את דבריהם (או אפילו תומכים בהם בצורה שישתמע שהבן או הבת הם ש”מחליטים” שההורה צודק) וכו’.[4]
אפשר לראות בשני סוגי ההנחיות היבטים שונים של כיבוד הורים – “עשה” לעומת “לא תעשה”, ודאגה פיזית לעומת ביטויי כבוד. לצד זאת, יש בהנחיות השונות גם התייחסות לשלבי חיים שונים – כשהבנים קטנים, וההורים בשיא כוחם ועוד מטפלים בבנים, הילדים בעיקר צריכים ללמוד לבטא את הכבוד לסמכות, שבא לידי ביטוי בדרישה לירא מההורים.[5] כשהבנים גדלים, וההורים מזדקנים, אז תיכנס לתוקף החובה לדאוג לצרכים הפיזיים של ההורים, ולהיות שם עבורם בעת הצורך.
חכמים ראו ערך גדול בכיבוד הורים, והבינו שהתורה משווה בין כבוד ההורים לכבוד שמים. מי שלומד לכבד את מי שהביא אותו לעולם, ולהכיר לו תודה על כך, גם ידע לעבוד את הקב”ה ולייצר עבורו מקום בעולם. עם זאת, ההשוואה לקב”ה, שגם מייצרת ציפיות גבוהות, עלולה לייצר רף דרישות כמעט בלתי אפשרי. חכמים הפליגו בחשיבות כיבוד ומורא הורים, עד כדי כך שר’ יוחנן אמר שיש יתרון בכך שנולד יתום, ולא צריך לעמוד בציפיות הגבוהות (ובכשלון הנובע מהם).[6] ממילא, היה צורך גם ליצור איזון, ולבחון מתי חייבים לשמוע להורים, ומתי כבר אין חובה.
לצד החובות המקיפות, ניתן למצוא מספר מגבלות מכיוונים שונים על חובת כיבוד ההורים. המגבלה הראשונה מתייחסת לשאלה האם הדאגה לצרכים של ההורים צריכה להיות מכספי הבנים (כפי שהיה ניתן להבין בפשטות) או שדאגה מתבטאת בעזרה הפיזית, אבל לא בהוצאה הכלכלית.[7] חכמים הכריעו שחובת הילדים כלפי הוריהם כוללת עזרה פיזית, אבל לא מחייבת הוצאות כלכליות.[8] אמנם, אם ההורים עניים, ואין להם איך לפרנס את עצמם, חובת הצדקה כלפיהם גוברת על החובה כלפי אנשים אחרים.[9] ממילא, דמא בן נתינא אולי הפסיד כסף מכך שדאג לשינה של אביו, אבל לא בטוח שהיה חייב להוציא עליו הוצאות מכיסו.
ומה לגבי שמיעה בקול ההורים? כשאמא מבקשת שהילד ילבש סוודר, “כי קר לה”, או שהבת שלה תלך ללמוד כלכלה במקום אמנות, כי זו הכנסה בטוחה יותר, האם הילדים חייבים לשמוע בקולה? בעניין זה מצאנו מחלוקת בין הפוסקים. היו ראשונים שהגבילו את החובה לשמוע בקול ההורים, ומיקדו את החובות רק בדאגה לצרכים הפיזיים (ודאגה שלא לפגוע בכבוד לפי ההנחיות שראינו).[10] לעומת זאת, אחרים הגבילו את השמיעה לקול ההורים רק במקרים מסוימים (אם אומרים לשאת אשה שלא מתאימה, אם מבקשים שיעבור עבירה, אם רוצים שישנה את מקום הלימוד שלו וכו’).[11] ממילא, במקרים אחרים שאין צער או קושי גדול לבן או לבת, יש חובה לשמוע לקול ההורים. אחרים ראו במצווה שלא לסתור את דבריהם גם חובה לשמוע לדבריהם.[12] גם הם יסכימו שחובה זו מוגבלת למקרים שאין צער או הפסד גדול לבנים. לצד זאת, יבואו אחרונים ויקבעו שגם אם לבנים יש חובה לשמוע לקול ההורים, על ההורים להימנע משימוש בכח זה.[13]
בהמשך לכך אולי אפשר לומר, שכיבוד ומורא הורים של הילדים חשוב הן ברמה המעשית (לטובת ההורים), והן ברמה החינוכית (לטובת עבודת ה’ של הבנים), ובכך ההורים גם צריכים לעודד ולעזור לילדיהם להצליח לקיימו. ולכן כדאי להורים לזכור את הלקחים שהפנימו בילדותם, כי בסופו של דבר הורה אינו תחליף לא-לקים, אלא, כמו ילדיו, עבד השם.
[1] בבלי קידושין לא ע”א.
[2] שמות כ’ יב, ויקרא י”ט ג.
[3] בבלי קידושין לא ע”ב.
[4] שם.
[5] כך שמעתי מהרב מדן.
[6] בבלי קידושין לא ע”ב.
[7] בבלי קידושין לב ע”א.
[8] שולחן ערוך אורח חיים רמ, ה.
[9] לפי הרמ”א, שם, מי שיש לו כסף, ראוי שיפרנס את הוריו שלא על חשבון הצדקה.
[10] לדוגמה: רמב”ן בבלי יבמות ו ע”ב.
[11] שו”ת מהרי”ק שורש קסו, אות ג, בבלי בבא מציעא לב ע”א, שו”ת הרא”ש כלל טו סימן ה, בבלי בבא מציעא לב ע”א, שו”ת הרא”ש כלל טו סימן ה, שו”ע או”ח יורה דעה רמ, כה.
[12] ספר המקנה קידושין לא ע”ב.
[13] חזון אי”ש יורה דעה קמט, ח.
