פרשת בהעלותך – העוסק במצווה פטור מן המצווה
פעמים רבות הורים מסתכלים על ילדיהם גדלים ומורטים את השערות מהעובדה שהילדים מעבירים את הזמן בלי לעשות שום דבר מועיל. במקרה הטוב הם בוהים בחלל האויר, ובמקרה הפחות טוב הם עסוקים בתפלות מסוגים שונים. יש הורים שרוצים שהילדים שלהם יהיו פרודוקטיביים ועסוקים בטוב, ויש הורים שגם קובעים – או היו רוצים לקבוע – יעדים ברורים לילדיהם, והישגים שראוי לשאוף אליהם ולפעול לקראתם. גם ביחס לעצמנו – חלקנו שואפים לעסוק בטוב, ולחלק גם חשוב להשיג יעדים.
ומה התורה רוצה מאיתנו?
העקרון ההלכתי
השאלה הזאת נוגעת בליבה של סוגיה הלכתית חשובה, שנקרא לה “העוסק במצווה פטור מן המצווה”. המשנה במסכת סוכה קובעת ש”שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה”, והמשנה במסכת ברכות קובעת שחתן, שטרוד בבעילת המצווה של ליל החתונה, פטור מקריאת שמע.[1] הגמרא בשני ההקשרים הללו קובעת שכשהתורה ציוותה לקרוא את שמע “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך” היא התכוונה שאת המצווה הזו – כמו גם מצוות אחרות – יש לעשות כשאתה יושב את ה”שבת” או ה”ישיבה” שלך, וכשאתה הולך בדרך “שלך”, כלומר כשאתה מתנהל בחייך הרגילים. אבל אם הישיבה שלך, כלומר זמן ההרהורים שלך, מוקדשת כרגע למצווה של נישואין, ואם ההליכה שלך היא לצורך מצווה, אז פטורים ממצוות אחרות כגון קריאת שמע או ישיבה בסוכה.[2]
מקור נוסף ממנו למדו חכמים את העקרון הזה הוא מפרשת בהעלותך. האנשים שהיו טמאי מת ורצו לקיים בכל זאת את הפסח, למעשה נטמאו כשקברו את המת (או כשסחבו את הארון של יוסף), למרות שבעת שנטמאו הם ידעו ולקחו בחשבון שלא יוכלו לקיים את הפסח. למעשה, הם קיימו מצווה אחת של דאגה למת על חשבון מצווה אחרת של הקרבת הפסח.[3]
הלכה למעשה
הראשונים נחלקו בשאלה עד כמה העקרון הזה תקף. לדעת חלק גדול מן הראשונים, אדם שעוסק במצווה פטור מעשיית מצוות אחרות רק במקרה שהוא לא יכול לקיים את שתיהן בו זמנית.[4] הם מוכיחים מהעובדה שכל אדם צריך לקיים מצוות למרות שבאותו זמן הרוב גם מקיימים מצוות מזוזה בבית או לובשים ציצית. ממילא, רק במקרה שאי אפשר לעשות את שתי המצווה, התורה מלמדת אותנו שלא לעשות חשבונות של מצווה “קלה” יחסית, כמו קבורת המת, לעומת מצווה “חמורה” יותר, של קורבן פסח, שמי שלא מקיים אותו נענש בכרת. העקרון אומר, שברגע שמקיימים מצווה, היא קודמת למצוות אחרות שמתנגשות באותה מצווה.
ראשונים אחרים סבורים שגם אם ניתן לקיים את שתי המצוות בו זמנית, ברגע שעוסקים במצווה אחת, אין כבר צורך לעסוק במצוות נוספות.[5] אמנם, אם רק “מקיימים” מצווה, כמו מצוות מזוזה וציצית, ולא “עוסקים” במצווה הזאת, היא לא פוטרת מקיום מצוות נוספות. אבל אם עוסקים במצווה, גם אם ניתן בו זמנית לעסוק במצווה נוספת, אין בכך צורך. על מי שרוצה לקיים את שתיהן נאמר “מהיות טוב אל תיקרי רע”, או במילים אחרות: יש בכך מעלה, אבל אין בכך חובה.[6]
התעסקות או הישג
אפשר להציע שההבדל בין התפיסות השונות קשור לשאלה בה פתחנו – האם הקב”ה מעוניין שנהיה עסוקים בטוב, וברגע שעסוקים במצווה, הגענו ליעד, או שמא הקב”ה מעוניין שנעשה כמה שיותר טוב בעולם, וממילא אם אפשר לעשות כמה מצוות בו זמנית יש לנו חובה לעשות זאת. אנחנו ניפטר מהמצווה האחרת, רק אם אין לנו אפשרות לעשות את שתי המצוות יחד.
אפשר גם לשאול, האם דרך המצוות אנחנו עובדים את ה’ ומה שחשוב זו תודעת השירות? או שמא המצוות גם נועדו להשיג מטרות נוספות, כל אחת מטרה אחרת, וממילא אנחנו מנסים “לצבור” כמה שיותר מצוות אם ניתן? ואמנם, כפי שראינו, גם אם תודעת השירות דורשת או מאפשרת לעסוק רק במצווה אחת בכל רגע, תודעת שירות “גבוהה יותר” תציע שננסה בכל זאת לעשות גם וגם כשאפשר.[7]
[1] משנה סוכה פ”ב מ”ד, משנה ברכות פ”ב מ”ה.
[2] בבלי ברכות יא ע”א, בבלי סוכה כה ע”ב – כו ע”א.
[3] שם, על סמך במדבר ט’ א-ט.
[4] לדוגמה רש”י סוכה כה ע”א ד”ה בלכתך בדרך, ד”ה דטריד; תוספות ברכות יא ע”א ד”ה שלוחי מצוה, תוספות בבא קמא נו ע”ב ד”ה בההיא הנאה; ריטב”א סוכה כה ע”א.
[5] לדוגמה ספר אור זרוע חלק ב – הלכות סוכה סימן רצט; ר”ן על הרי”ף סוכה יא ע”א בדפי הרי”ף.
[6] בתוך הר”ן על הרי”ף, בהערה הקודמת.
[7] אמנם לדעת האור זרוע, יש חשש שמי שמנסה לצבור עוד ועוד מצוות למעשה מנסה להשיג עוד שכר, ומלבד העובדה שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות, אנו אמורים לעבוד את ה’ שלא על מנת לקבל פרס. הוא מוסיף שזוהי גזרת מלך. מדבריו משמע שאין ערך בנסיון לעשות כמה מצוות בו זמנית.
