פרשת ויצא – סיפורי מקור: נישואין, כתובה וקידושין

אזהרת טריגר: אונס^[1]

התורה לא נחתה לעולם בתוך חלל ריק. בין אם נקבל את המדרשים אודות אברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה כפשוטה, ובין אם לאו, ברור שיש כבר “תורה” בעולם. אנחנו מכירים את שבע מצוות בני נח (קישור לבלוג), לצד מצוות אישיות לאברהם (כמו עליה לארץ [קישור לבלוג] וברית מילה [קישור לבלוג]). לצד זאת, אנחנו גם רואים שסיפורי התורה מכירים מוסדות משפטיים והלכתיים נוספים, רובם מהתחום של מעמד אישי – מוהר, נישואין, יבום וכו’. בחלק מהמוסדות הללו התורה מכירה, ואת חלקם היא מאמצת ומשנה על הדרך. יש גם מוסדות שהתורה מחדשת. בדברים הבאים נעיין במספר מוסדות מתחום המעמד האישי, שמתבהרים לאור סיפורי האבות.

דברים שהתורה חידשה – מסיפורי התורה ברור שימוסד הנישואין כבר קיים בעולם. אבימלך ננזף על כך שלקח אשה שהיא “בעולת בעל”, וכמעט נענש על כך עונש מוות (בראשית כ’ ג). הרמב”ם הבין שאכן מוסד הנישואין היה קיים אבל התורה חידשה את השלב הראשוני של קידושין (רמב”ם הלכות אישות פ”א ה”א). את שלב הקידושין – שקרוי גם קנין – אפשר לראות כשלב המשפטי של האיחוד בין שני אנשים, שמטרים את השלב המציאותי-ריאלי של מגורים משותפים וקשר פיזי, שהוא הנישואין.^[2] מעשה הקנין מייצר מחויבות בין הצדדים, וכבר בשלב הזה חלים איסורי העריות שנוגעים לאשת איש.^[3]

דברים שהתורה אימצה ושינתה – התורה מכירה במוסד היבום, שמופיע בפרשת וישב, אך עורכת בו כמה שינויים. היבום של תמר נעשה בסוף על ידי יהודה חמיה, והתורה מדגיש שבמצוות יבום חייבים דווקא האחים. סיפור היבום של יהודה ותמר לא מכיר באופציה של חליצה, ואת האופציה הזאת – לגבר או לאישה לסרב לייבום – התורה מחדשת.

דברים שהתורה אימצה וחכמים שינו – סיפורי התורה מציגים בפנינו את הרעיון של מוהר. כששכם אונס את דינה, הוא מציע למהר ולשלם מוהר לאביה (בראשית ל”ד יב). גם יעקב נדרש “לשלם” עבור הזכות לשאת את ב(נו)ת לבן בעבודה של כמה שנים טובות (בראשית כ”ט יח). התורה מכירה במנהג הזה לשלם מוהר, וכאשר מתואר מקרה של אונס או פיתוי של בתולה (דברים כ”ד כח-כט; שמות כ”ב טו-טז), התורה קובעת שהאיש עדיין צריך לשלם את “מוהר הבתולות” (למרות שהיא כבר לא בתולה) וגם לשאת אותה.

את מוהר הבתולות ניתן להבין כסוג של ‘דמי רצינות’ שמביא הבעל לאבי הכלה להראות את חשיבות הנישואין בעיניו. מפרשת ויצא, ניתן להסיק שהיה נהוג שהאב מחזיר את ההשקעה הזאת לזוג הצעיר או שומר לבתו למקרים של אלמנות או גרושין. זאת על סמך התלונה של רחל ולאה (בראשית ל”א טו): “הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ”. הציפיה של הבנות היתה שהכסף הזה, שהתקבל עבור הנישואין, יחזור אליהן, אלא שלבן לקח אותו לעצמו.

חלק מחכמינו רואים את המקור לכתובה במוהר של התורה (ראו: בבלי כתובות י ע”א). עם זאת, את כסף הכתובה משלמים בסיום הנישואין, בעוד שאת המוהר משלמים לקראת תחילת הנישואין. נראה שכאן חכמים עשו שינוי מסוים במוסד המוהר המקראי.

המשנה קובעת שיש דמיון בין אונס לבין מפתה, כאשר האונס צריך לשלם את הכסף שהוא חייב “מיד” בעוד שהמפתה נותן את הכסף “לכשיוציא” (משנה כתובות פ”ג מ”ד). המשנה גם מסבירה שלאונס אסור לגרש את האשה שאנס  (בהנחה שהיא רוצה להתחתן איתו, מה שפעם היה אפשרי, גם אם היום לא). ניתן להבין שזאת הסיבה שהוא נותן את הכסף מיד. לעומת זאת, המפתה צריך לשאת את האשה שפיתה, אבל הוא יכול לגרש אותה. מפשט המשנה משמע שאת הכסף הוא ישלם רק ‘כשיוציא’, כלומר יגרש אותה. למעשה, הקביעה שישלם את הכסף הזה רק בסוף, גורמת למפתה הזה לחשוב פעמים לפני שהוא מחליט לגרש אותה, שכן כל עוד הם נשואים הוא לא צריך לשלם את הכסף.^[4]

באופן הזה חכמים “לקחו” את המוסד של מוהר הבתולות, והעבירו אותו לסוף תקופת הנישואין (גם בנישואין רגילים שהם לא תוצאה של פיתוי) כדי לשמור על יציבות הנישואין (“שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה”).^[5] השינוי הזה גם דואג לכך, שבמקרה שהנישואין נגמרים, תהיה לאשה גב כלכלי ל”יום שאחרי”.^[6] הגמרא מתארת שכשחכמים דואגים ליציבות הנישואין ו/או ליום שאחרי, זה גם מעודד נשים להתחתן, מה שהן עשויות לחשוש לעשות לולי זה.^[7]

מכאן ניתן להבין מדוע יש כאלו שמתייחסים לכתובה כמוסד מדאורייתא (שכן היא מבוססת על החיוב של מוהר הבתולות), אבל גם את אלו שמתייחסים אליה כדרבנן (שכן חכמים הגדירו את האופן שבו מקיימים את המחויבות הכלכלית הזאת).

אבל מה קרה לפן של דמי הרצינות, להשקעה הכספית של הבעל בקשר? חכמים קבעו ביחס לסעודת הנישואין “אין אדם טורח בסעודה ומפסידה”. הם ראו בהשקעה הכלכלית של החתונה עצמה סוג של דמי רצינות. ממילא, במקרה שיום אחרי החתונה לבעל תהיה תלונה על אשתו (שלא מצא בה בתולים/שחטאה בתקופת האירוסין), יקחו את התלונה יותר ברצינות, שהרי לא הגיוני להמציא דבר כזה שגורם לו להפסיד השקעתו הכספית בסעודה

אם כן, זוהי דוגמה שניתן לראות את הבסיס של המוסד הקיים דרך סיפורי התורה, את העיגון של המוסד בחוק התורה, ואת העיצוב הסופי שלו – כדי לשמור על מוסד המשפחה ומעמד האשה – הן בעידוד הנישואין, הן ביציבותן, והן בדאגה לאשה בעת פירוק הנישואין – בידי חכמים.

^[1] התוכן נוגע בהלכות הקשורות לאונס ומזכיר את אונס דינה. צוות מתן “שאילה” רוצה להבהיר שכנשות חינוך יהודי, תלמידות מסורות, ובני אדם, חשוב להתמודד עם הדרך שנושאים כאלו מוצגים במסורת שלנו. אל תטעו לחשוב שהדיון הפורמלי במקורות משקף שאננות או שביעות רצון עם הנורמות החברתיותת שהם משקפים. התחבטות עם שאלות מוסר כאלה אינה רק אפשרות, אלא מחויבות האדם המאמין. אנחנו מאמינות שגישת התורה לעניינים כאלו היתה מתקדמת לאותו תקופה, ונועדו להגן על האשה בתנאי חברה מסויימים. אנחנו מודות לה’ שאנחנו חיות בתקופה ובמקום בה יש לנשים יותר הזדמנויות, אם כי יש עוד מקום לשיפור. כפי שהמאמר מבהיר, אנחנו מבינות שהמערכת ההלכתית נועדה להגיב אל – ואף להוביל את – ההתקדמות בצדק חברתי, להבטיח שתורתנו ממשיכה להוות דוגמה ומופת לצדק ומשפט לעולם.

^[2] הגדרת הנישואין כשלב שבו מערכת היחסים הופכת להיות מציאותית ריאלית באה לידי ביטוי בהבנות השונות של מה זו חופה – האם זה חדר יחוד או ההתייחדות עצמה, או כניסה (סמלית) לבית. ראה אבן העזר נה:א טור, שולחן ערוך, רמ”א, ונושאי כלים.

^[3] המחויבות אצל האשה ברורה יותר – כי היא נאסרת על כל העולם. המחויבות של הבעל נושאת בחובה את המחויבות למזונות (שנדחית עד הנישואין עצמן) ואולי גם את המחויבות לכתובה (כפי שנראה בהמשך).

^[4] הגמרא מסבירה את המשנה באופן מעט אחר. בנוסף יש מחלוקת בגמרא האם הסכום שהאונס והמפתה צריכים לשלם מקביל לכסף הכתובה או שהוא סכום אחר. מכל מקום, בין אם זה ההסבר לתהליך שמתרחש בפועל אצל האונס והמפתה, נראה שאכן המוהר המקראי “הועבר” מתחילת הנישואין לסופן.

^[5] כתובות לט ע”ב ובמקבילות.

^[6] אפשר לראות בניסוח “משום חינא” במספר מקומות משום דאגה לאשה ליום שאחרי, אם כי הדבר נתון במחלוקת.

^[7] בבלי כתובות פב ע”ב.