פרשת וישב – מהפרשה להלכה – ייבום או חליצה?
יש לי קשר מיוחד למצוות ייבום וחליצה, שכן אבי מורי ודודה שלי קיימו ביניהם את טקס החליצה[1]. הטקס עצמו גם דורש הבנה כשלעצמו, וגם מעורר שאלה: מדוע בימינו אנחנו מכירים – אמנם מעט מאוד – אנשים שעשו חליצה, אבל כבר לא מכירים אנשים שעושים יבום. למעשה, בסיפור יהודה ותמר לא רואים אפשרות להיפטר ממחויבות הייבום על ידי חליצה או טקס דומה. גם כשבוחנים את הפסוקים בתנ”ך שעוסקים בייבום רואים העדפה ברורה של מצות היבום על פני חליצה, אך בימינו המצב הפוך. ואם כן עולה השאלה, האם ומדוע דברים השתנו כך?
הציווי על הייבום מופיע בספר דברים (פרק כ”ד, ה-י), אבל כבר בפרשתנו (פרק ל”ח) מסופר לנו על קיום הדין הקדום של ייבום. במגילת רות אנחנו נגלה גם קיום מסוים של מצוה הקשורה לייבום, אם כי לא ברור אם זו בדיוק המצווה של התורה.
קיימים שני כיוונים מרכזיים בהבנת המטרה של מצוות הייבום. כיוון אחד רואה את הייבום כסוג של תרומת זרע להמשיך את שלשלת הנפטר. מסיפורי שרה והגר ורחל ובלהה עולה שכשאשה לא יכלה ללדת היא נעזרה בשפחה שלה כדי שתהווה סוג של פונדקאית (שנותנת גם את הביצית וגם את הרחם). וכך, כשאיש לא יולד, אנחנו ‘מחפשים’ לו תורם זרע, קרוב גנטית. ואמנם, בגלל דיני עריות, זה יכול להיות רק אחרי המוות, ורק במקרה שאין לו ילדים. לפי הכיוון הזה, האח החי תורם מזרעו לאח המת, והילד שיוולד לאשה יחשב כבנו של המת[2]. על פניו, נראה שזה הכיוון שמודגש בסיפור יהודה ותמר בבראשית ל”ח.
לפי כיוון אחר, שבא לידי ביטוי בסיפור דמוי-ייבום של מגילת רות, היבום נועד להקים את שם המת על נחלתו. הברכה הא-להית בתורה (מימי אברהם ואילך) קושרת את ברכת הזרע עם ברכת הארץ. שמו של אדם בא לידי ביטוי בנחלתו, על ידי הקמת זרע שדרכו המקום מקבל משמעות. לפי זה “יבום בנחלה תלה רחמנא”[3]. זה הכיוון המרכזי שמופיע בדברי חז”ל. הכיוון הזה מתחזק, גם דרך פשט הפסוקים, מתוך ההשוואה בין מצוות ייבום לבין סיפור בנות צלפחד (במדבר כ”ז), שרוצות ‘שם’ לאביהן, ולמעשה להיות “תחליף בן”, כך שהנחלה תשאר במשפחה דרך זרעו של האב, הפעם דרך הבנות. ואכן חז”ל הכניסו לפיהן של בנות צלפחד, שאם הנחלה לא עוברת אליהן, שאמם תתייבם, כדי להקים שם לאב[4].
כאמור, הכיוון המרכזי שבא לידי ביטוי במסכת יבמות הוא הכיוון של הנחלה. עם זאת, אפשר להבין שלפחות תנא אחד – ר’ יהודה – סבור שאין קשר בין יבום לנחלה. המשנה מביאה מחלוקת (פ”ד מ”ז): “הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו. רבי יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב נכסים של אב”. החוקרים והפרשנים נחלקו בשאלה האם ר’ יהודה רק סבור שהאב יורש קודם, והמייבם יורש רק במות האב, או שהוא למעשה מנתק בין הייבום לבין הנחלה. ואכן, למרות שבד”כ הגמרא קובעת ש”ייבום בנחלה תלה רחמנא”, היא גם מביאה את המשפט הזה לא בסימן קריאה אלא דווקא בסימן שאלה “מידי ייבום בנחלה תלה רחמנא?”[5]
מלבד דעת ר’ יהודה, ישנו רמז כלשהו לכיוון שייבום קשור (גם) להקמת זרע, בעצם שילוב דיני פרו ורבו בתוך מסכת יבמות דווקא (בסוף פרק ו’). בעקבות הזהר, פרשנים ופוסקים רבים הבינו שיש בהקמת הזרע ממד של גלגול נשמות[6].
לדעתי, יש בכך הסבר למחלוקת חשובה בנוגע לשאלת הקדימות בין ייבום לחליצה. המשנה קובעת (בכורות פ”א מ”ז): “מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה, שהיו מתכונין לשם מצוה[7]. ועכשיו שאין מתכונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום”.
בגמרא הדברים מובאים כחלק ממחלוקת (יבמות לט ע”ב): “אבא שאול אומר, הכונס את יבמתו לשם נוי, לשום אישות, ולשום דבר אחר, כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר; וחכמים אומרים יבמה יבוא עליה מכל מקום”. בהמשך הגמרא משליכה מכאן לשאלה האם להעדיף את היבום או להעדיף את החליצה.
לכאורה המחלוקת הזו מוזרה, שכן היא דנה בשאלה האם להעדיף את המצווה של התורה, או את הפתרון שהתורה מציעה – כתחליף משפיל – במקרה שהאח לא רוצה לקיים את המצווה. כיצד ניתן להבין דעה שסבורה שעדיף לא לקיים את מצוות התורה?
נראה לומר שאם המצווה העיקרית והמשמעותית של יבום היא הקמת שם המת על נחלתו, למעשה המצווה איבדה מתוקפה כשעם ישראל לא מחולק לפי שבטים ונחלות. ממילא אי אפשר לעשות את זה “לשם מצווה”, ונשארת רק פגיעה בערווה. אני לא חושבת שמדובר בטהרנות, כמו בהבנה שאין כאן קיום של המצווה המקורית. לעומת זאת, לחכמים יכולה להיות תפיסה אחרת של המצווה (יותר בכיוון של פרו ורבו) או לפחות תפיסה מורכבת יותר של המצווה – גם נחלה, אבל גם פרו ורבו, כשאין מטרה אחת הכרחית – וממילא, יש בעצם הייבום מצווה גם כאשר נדמה שהאלמנט המקורי הלך לאיבוד.
לדורות, ניתן לראות שפוסקים שיש להם נטיה יותר לכיוון הקבלה (שדיברה גם על גלגול נשמות) יתמכו יותר בייבום, בעוד פוסקים אחרים יטו יותר לכיוון של העדפת חליצה.
[1] רקע על המצוה – כשאדם נשוי מת בלא בנים, במקרה שיש לו אח/ים – אשתו זקוקה או להינשא לאח שלו או לעבור טקס חליצה לנתק את הקשר ביניהם. אשתו של אחיו נקראת יבמה על שם הקשר הזה. בכל מקרה אחר קשר אינטימי בין אדם ליבמתו נחשב לאיסור עריות.
[2] חז”ל הקצינו את הכיוון הזה על ידי העלאת האפשרות שמדובר על קריאה בשמו ממש ‘יוסף קוראים לו יוסף’, אבל להבנתי מדובר על סוג של קיום פרו ורבו עבור המת.
[3] בבלי יבמות יז ע”ב.
[4] בבלי בבא בתרא קיט ע”ב.
[5] בבלי יבמות מ ע”א.
[6] זהר משפטים, ב, קו ע”א; קרח, ג, קעז ע”א; כי תצא, ג, פרא ע”א. וראו בדברי רמב”ן על סיפור יהודה ותמר, ומרחיב הרב יצחק קארו בעניין. שו”ת בית יוסף תשובות רבי יצחק קארו, סימן א.
[7] יש שינויים בתוך כתבי היד שיתכן שמושפעים מנוסח הגמרא שאביא בהמשך.
