פרשת כי תצא – עילות לגירושין
לומדי הדף היומי סיימו כעת את מסכת גיטין ועברו למסכת קידושין, אך לכבוד סיום המסכת ולכבוד פרשת כי תצא ניתן את דעתינו על עילות שונות לגירושין.
המשנה האחרונה במסכת גיטין דורשת באופנים שונים את הפסוק מפרשתינו שעוסק בגירושין: “כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי־מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ”.[1] בית שמאי דרשו שרק אם הבעל מצא באשתו דבר ערווה, כלומר שהיא בגדה בו, הוא יכול לגרש אותה. גם לדעת בית הלל רק אם “מצא בה דבר ערוה”, כלומר דבר מגונה, הוא יכול לגרש אותה. כדוגמה לכך, הגמרא קובעת שאם “הקדיחה תבשילו” אפשר לגרשה. לעומת שני אלו, ר’ עקיבא למד מהביטוי “והיה כי לא תמצא חן בעיניו” שאפילו מצא אחרת נאה הימנה, הוא יכול לגרשה.[2]
ברית הנישואין
במבט ראשון, נראה שבית שמאי הם אלו שהכי “מאמינים בנישואין”. באופן כמעט קתולי, הם רואים ערך עליון בנישואין. בית הלל ור’ עקיבא מצטיירים כמי שקשר הנישואין פחות חשוב להם ולכן עילות, שנראות בעיני לא מעט אנשים כפחות סבירות, מצדיקות בשבילם את גירוש האישה מהבית.
במבט שני, נראה שכל אחד מהם מגדיר אחרת את הציפיות מנישואין. לבית שמאי אין הרבה ציפיות. העיקר שלא תבגוד. נאמנות מינית היא הדרישה הבסיסית, ואולי גם היחידה, שחשובה במסגרת הנישואין. בית הלל רואים בנישואין שותפות. כל אחד מן הצדדים מקבל משהו ומתחייב משהו. האשה מקבלת שאר, כסות, עונה – את הצרכים הפיזיים והבטחוניים שלה. והאיש מקבל את עבודות הבית, ואולי הבסיסי שביניהם – הבישול. ממילא, אם הקדיחה תבשילו, הוא יכול לחוש שהחוזה ביניהם הופר. לעומת שני אלו, לר’ עקיבא ציפיות גבוהות מן הנישואין. הוא מצפה לחיבה ונשיאת חן. מבחינתו, אם אדם מוצא (ואולי גם מחפש?) אחרת נאה, יש פגם מהותי בברית הנשואין.
בהמשך להסברים הללו ניתן למצוא שלשה הסברים לפסוק במלאכי: “כי שנא שלח אמר ה’ אלה-י ישראל”, בהקשר של גירושין.[3] הסבר אחד קובע שחובה לגרש אשה שנואה, שמעשיה שנואין. הסבר זה מקביל לשיטת בית שמאי. הסבר אחר קובע שחובה לגרש אשה שנואה מכיוון שלא ראוי להמשיך להחזיק באשה כשהיא לא אהובה. הסבר זה מקביל להסברו של ר’ עקיבא.
הסבר שלישי קובע שה’ שונא את מי שמשלח את האשה, ורואה בכך הפרה של ההסכם הזוגי. אפשר לומר שאדם כזה מנסה להיפטר מהחובות שלו כלפי אשתו ולהפר את ההסכם. אדם שמגרש את אשתו ומפסיק לדאוג לצרכים שלה, נתפס כסוג של בוגד. אפשר לראות בהתמקדות בחובות שבמסגרת ההסכם הזוגי, מקבילה מסוימת לדעת בית הלל.
בפועל יש הבדל משמעותי בין עמדת בית שמאי לעמדות בית הלל ור’ עקיבא בכל הנוגע לזכאות האישה המגורשת לקבל את דמי ככתובתה בעת הגירושין. אחת הסיבות שתיקנו כתובה, שתינתן במסגרת של פירוק נישואין, היא “כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה” (ראו בבלוג לפרשת ויצא). כשאדם שמגרש את אשתו בגלל שהיא זינתה היא נושאת את האחריות ולכן היא גם לא תהיה זכאית לכתובה.[4] בנוסף, אנחנו דווקא רוצים לעודד אותו להוציאה, כיוון שהיא הפרה את חוזה הנישואין ואסורה עליו.
לעומת זאת, במקרה שהאשה רק לא “עמדה בציפיות” של בעלה, לדוגמה לא הכינה אוכל כראוי, או איבדה את חינה בעיניו, זו לא נחשבת כאשמתה והיא זכאית לכתובה.[5] התורה אכן מאפשרת לאדם לגרש את אשתו אם היא לא מוצאת חן בעיניו או אם מצא בה דבר מקולקל, אך אין לראות בזה הצדקה או עידוד להתנהגות כזאת.
[1] משנה גיטין ט:י; דברים כד:א
[2] דרשת הפסוקים מופיעה בבבלי גיטין צ ע”א.
[3] מלאכי ב:טז; גיטין צ’ ע”ב, ראו את הגרסאות השונות של דברי הגמרא וברש”י.
[4] ראו: משנה סוטה פ”א מ”ה.
[5] לעילות השונות שמצדיקות הימנעות מנתינת כתובה ראו משנה כתובות פ”ז מ”ו.